תועלת חברתית

תועלת חברתית

על טבע העשירות

במקום לרדוף צדק, מנהג נפוץ הוא בחברתנו לרדוף את העשירים ולהוקיעם. רק מעטים – אם בכלל - שואלים: מהו פשעם? הסיבה לכך היא שהרוב כבר יודעים את התשובה (וגם אם הם אינם מסכימים עימה הם חוששים מלהביע את הדברים ברמה): העניים.

העשירים – כך טוענים שוב ושוב נגדם – אשמים בקיומם של העניים. ואם לא ממש בעצם קיומם – כפי שטוענים אנשי השמאל מאז ישו ומרכס – הרי בעצם קיומם ככאלה ש"יש להם" הם מנקרים את עיניהם של אלה ש"אין להם", שלא לדבר על כך שהם אינם מסייעים לחלשים ואף פוגעים בהם ומדגישים את עוניים בשל היותו של העושר בידיהם.

והעשירים? כפי שמלמדת אותנו אין ראנד, הם מאמינים שכך הוא או, לפחות, שכך רואה אותם החברה. במונחים של זמננו, נתפסים העשירים כגורמים האדישים למצב החברה ואף כאלה שאינם מגלים איכפתיות כלפיה.

למותר לציין כי שקר הדבר; כי העשירים מתאמצים רבות כדי להציג בפני הציבור שלא כך הדבר – שהם, העשירים, מסייעים לעניים, לחלשים ובכלל לחברה; העשירים אינם חוסכים במאמצים לתת, לתת ושוב לתת כדי "למחוק" את "פשע העושר" שאיש אינו מרשה להם להיפטר ממנו. מדרך ההתנהלות של גדולי ההון בחברה ניתן להבין עד כמה חפצים הם שלא יראום כפושעים, נצלנים, וכגורמים המפריעים לענין החברתי – אך חפצם אינו עולה בידם.

דבר זה נובע ישירות מכך שצורת האשמתם של אויבי העשירים מאורגנת כך שהעשיר איננו יכול לשחרר את עצמו מגזר הדין שהוטל עליו על ידם. הדבר נובע פשוט מכך שגזר דין זה איננו אמיתי, איננו מבוסס על עובדות כלשהן – וכל כולו בשקר יסודו; עיקרו של הכזב הוא בכך שלאמיתו של דבר לא רק שהעשירים אינם אחראים לקיומם של עניים, פוגעים בהם או מקשים את חייהם – אלא שהם, אולי, אלה המועילים ביותר לעניים.

אם נבדוק את יסודות העושר נגלה כי כל הון שמגיע אל העשירים בצורה צודקת – כלומר באמצעות השוק החופשי – ניתן לידיהם על ידי בני אדם שקיבלו מהם ערכים שתרמו לחייהם. בעלי ההון הגדולים ביותר הם אלה שצברו את הונם מכך שהצליחו להעניק לבני אדם רבים – אלפים, מליונים ואף יותר – ערכים ששיפרו את חייהם, הועילו להם והעלו את רמת חייהם. בכל הפעולות הללו ניתן למצוא דרכים רבות שבאמצעותן הגיעו ערכים גדולים לידי העניים.

עניי החברה מקבלים מדי יום ביומו את מזונם, לבושם, מגוריהם וסיפוק שאר צרכיהם הרבים בתחומים שונים של חייהם מידי בני אדם רבים אשר עוסקים בייצור, אספקה ונתינה של מוצריהם, ואשר מקבלים לידיהם את תשלומיהם של צרכניהם. תשלומים אלה, שהם מה שניתן להם על ידי אלה שנהנים מהם, הם ביטוי של צדק – אך לא בלבד: הם גם ביטוי של תודתם של המקבלים לנותנים על מאמץ הנתינה שלהם. ברבים ממצבי סחר אלה המקבלים הם אלה המוגדרים כעניים והנותנים הם העשירים.

בהקשר זה, הצגת יחסים אלה, שבהם שני הצדדים מרוויחים, כיחסי איבה בין "שכבות" עוינות, הוא יותר גרוע משקר; הוא הסתה. למעשה, הוא התערבות ביחסים הקיימים בין בני אדם החוברים יחדיו לצורך תועלת הדדית, והפיכתם ליחסי מלחמה, המוצגים ככאלה הקיימים בין בני אדם המנצלים זה את זה. כמה עגום ולא צודק הוא מצב זה, שבו העשירים מתאמצים להמשיך ולספק לצרכניהם העניים את צרכיהם והעניים מוסתים להאמין כי אלה שבזכותם מגיעה מנתם היומית אל ביתם עושים זאת "רק" כדי לנצל אותם. וכל זאת שלא לדבר על כך שלפי התיאוריה הסוציאליסטית השגורה במחוזותינו העשירים יצרו את העניים מלכתחילה כדי לנצל אותם, כדי לחיות על חשבונם וכדי לראות בחדלונם.

בחינה מציאותית (אובייקטיבית) של הדברים תראה עד כמה מהווה העושר – והכוונה לכל הדרך שבה הוא נוצר, על כל מרכיביה והשלכותיה – את אחד מהמגמות העיקריות הקיימות בחברה, אשר באמצעותו מתקדמת החברה כולה, ורבים מקבלים את הערכים שבהם הם חפצים. בכל תחום אנושי שהוא, החל מייצורו וחלוקתו של המזון היום-יומי וכלה באפשרויות שמהם נהנים בני החברה כאשר הם יכולים לטוס, לשוחח בטלפון, למכור ולקנות, לרכוש בנינים ומכשירים וללמוד באופן מתוחכם, פתוחים נתיבים בלתי מוגבלים של התקדמות לפני בני אדם רבים.

כל האנשים הללו מקבלים מדי יום ביומו אפשרויות בחירה, עבודה, התמחויות ומסחר מידי בני אדם שעמלו כדי להכין אותם ולהציע להם לשלב את עצמם ואת יכולותיהם בכל הפעולות הללו. העניים – אלה בעלי היכולת החלשה – ניצבים בפני אפשרויות רבות ומגוונות אשר העשירים הם אלה שייצרו אפשרויות אלה ופתחו אותן בפניהם.

מיתוס הכזב של האדישות חוסר האיכפתיות של העשירים כלפי העניים מנוגד לעקרון המושל ביסוד ההתעשרות ובטבע קיומה; כל בעל עסק המציע ללקוחותיו ערכים שאותם ייצר, גילה ומצא חושף בעצם עובדה זו את התחשבותו, הערכתו ושאיפתו שלקוחותיו ימצאו בהם ערך כדי שישלמו לו – ומוכן להשתתף בהענקה של חוסן וחיזוקים כלכליים לבני האדם שיהיו לקוחותיו בעתיד. ברוח זו פועלים עשירי החברה באופן המתואם על ידי צרכי השוק החופשי לחזק את החלשים כדי להביאם לכך שישתלבו במערכות השוק אם כיוצרים-שותפים ואם כצרכנים-שותפים, שכן על אלה מבוססים הרווחים והעושר שלהם.

כי ביסודו של טבע הכלכלה, ה"עניים" הם שותפיהם של ה"עשירים"; בניגוד למיתוס הסוציאליסטי אין בעל העסק אויבו של הפועל בו אלא שותפו, ולשניהם יש ענין שהעסק יצליח כפי שלכל הקיימים בחברה – בלי קשר למידת הרווחיות של כלכלתה – יש ענין אישי שהחברה כולה תצליח מבחינה כלכלית, שכן משמעות הדבר רווח לכולם.

העשירות מבטיחה חיים טובים לא רק לבעליה אלא לכל מי שתורם לה – ולא רק. גם למי שתרם לה כפועל, כלקוח או שעשה מעשה אחר הקשור אליה יש בה חלק חיובי – במיוחד אם לא הוקיע אותה, כיזב לגביה והציגה כגורם שמזיק לחברה. בהקשר זה שומה עלינו לדעת להעריך את תרומתם של העושר והעשירים לחברה גם אם אין אנו רואים רווח ישיר מצידו של אדם מסויים. הרווח העקיף של העושר מרחיב את אפשרויות הכל וכולנו נשכרים ממנו. כל האפשרויות הקיימות עבורנו בחברה הן צורות של פעולות שבני אדם עשו כדי לגדול – ובכך הגדילו גם את טווח האפשרויות הפתוח בפנינו.

העושר איננו מעשיר רק את אלה המרוויחים ממנו ישירות אלא את כולנו. אנו עשירים יותר מעצם הידיעה על האפשרויות הרבות שקיימות בחברה בזכות קיומה של העשירות. וצריכים אנו לזכור את הדבר כששתים אנו את מחשבותינו על בני האדם העשירים, היוצרים את כל האמצעים והיכולת הרבה שיש לנו בחיינו להרוויח עוד ועוד איכות חיים.