כשל התירוץ האנטי-דתי

אין ראנד לא התנגדה לדת אלא לאמונה המנוגדת לשכל, אשר איננה נחלת היהדות. לפיכך הטעות הגדולה של האתאיזם הפוליטי הוא כשל היסוד של אי הבנת היהדות. כמצויין בשמו, היתה הטעות הגדולה ביותר של האתאיזם הפוליטי - הנוגד את האתאיזם הרעיוני של אין ראנד - הסטת המיקוד מן המימד הרעיוני למימד הפוליטי. דבר זה התבטא בפעילות בעלת אופי פוליטי נגד הדת, אשר קיבלה לגיטימציה גם מהממסד האובייקטיביסטי וסייעה לבלימת ההתפתחות הנאותה של רעיונות אין ראנד בישראל ובכלל.

מחוייבות מוסרית

 

מחוייבות מוסרית

 

אפילו לא היה אלוהים, אפילו היתה הדת מוטעית לחלוטין, אפילו אם היו נכונים כל הסיפורים על שחיתותם של הדתיים, היה תלמיד האובייקטיביזם – בלי קשר למוצאו או מעמדו - מחוייב, מוסרית, לתמוך בצד היהודי של הסכסוך החיצוני היהודי-ערבי ובצד הדתי של הסכסוך הפנימי הדתי-חילוני. הסיבה: הגנה על זכויות האדם; בשני המקרים מייצגים היהודים ו/או הדתיים צדדים שזכויותיהם נפגעות ומאויימות על ידי פושעים.

וגם ברמה ההגותית-תבונית היסודית, מוטלת על מי שרואה את עצמו כאדם מוסרי לפי אמת המידה של הפילוסופיה של אין ראנד, המחוייבות המוסרית לבדוק את הדברים כפי שאמור לעשות כל שופט ישר, כלומר: לא להתייחס לדת ו/או לדתיים באופן דוגמטי, כוללני וגורף ללא הצדקה ברורה, עובדתית והגיונית. תלמיד האובייקטיביזם חייב - הן לעצמו והן לערכי המציאותיות - לבחון את העובדות.

כשל ההתמודדות

כשל ההתמודדות

אחרי למעלה מעשר שנים של שתיקה וניתוק מצד מוסד אין ראנד אני מוצא לנכון לכתוב על מה שנראה לי ככשל התמודדותו של המוסד עם ערכים שייצגתי. בשל העובדה שזכיתי להתייחסות בלתי ענינית וממוקדת יכול אני לבצע רק הערכות מעורפלות לגבי הסיבות לניתוק זה שהופעל נגדי על ידי מייקל ברלינר וירון ברוק, אך יש לי יסוד להניח שלפחות מבחינה רשמית מבוסס הדבר על רעיונות שהצגתי בפניהם בנושא הדת. אם כך הוא הדבר, הרי שהעימות שיצר את הנתק ביני לבין מוסד הפילוסופיה של אין ראנד בארה"ב מבטא כשל התמודדותו של ארגון זה עם בעיה לגיטימית, שכן מדובר בנושא שעלה בהקשר של התעניינות פילוסופית של תלמידי אובייקטיביזם, אשר ראו צורך לפתור בעיות מסוימות.

כאמור לעיל, נקט הממסד בפעולת ניתוק נגדי במקום להתמודד ענינית עם סוגיות אלה. כשל ההתמודדות של מוסד אין ראנד עם הנושא היה, למעשה, פשע של הפרת חוזה התחייבות מצידו של מוסד העוסק בקידומה של פילוסופיה. מוסד כזה צריך להתמודד עם בעיות רעיוניות שעולות בהקשר כזה בצורה פילוסופית ולא בדרכים של ניתוק והחרמה, שלא לדבר על כאלה שנעשים ללא הסבר או נימוק וללא הודעה ראויה. במקרה המסוים הזה, אין זה מכובד – או מעשי – להציג את הפילוסופיה של אין ראנד לציבור כשיטה שאינה יכולה להתמודד עם בעיות רעיוניות בצורה רעיונית ומחשבתית.

הבעיות שהעליתי – ובראשן אלה הנובעות מהמפגש בין הפילוסופיה של אין ראנד עם היהדות – לא צמחו באופן מפתיע ביום בהיר אחד וזו רק אחת הסיבות שבגללן אין להצדיק את התנהגות נציגי המוסד כאילו כך קרה. כבר במכתב שהועבר למוסד אין ראנד בשנות השמונים לגבי פעילות הפילוסופיה של אין ראנד בישראל דווח על זיהוי העובדה שיש ערכים מקבילים בין המסורת היהודית לפילוסופיה של אין ראנד. זיהוי זה הוא שהוביל לתהליך לימודי שבמסגרתו נחשפו רבים מתלמידי הפילוסופיה של אין ראנד בישראל לרעיונות הדת היהודית, מה שהחל תהליך ארוך של חקירה ולימוד, שהוא אשר העלה שאלות לגבי עמדת הפילוסופיה של אין ראנד לגבי סוגיות מסוימות.

הבעיות שהועלו על ידי היו מטפיסיות רק בחלקן וחלק אחר שלהן היה פוליטי, שכן הוא נגע לשאלת המדיניות הראויה שבה יש להציג את היהדות לתלמידי אין ראנד בישראל, שכן ההקשר התרבותי הדתי היהודי שונה לגמרי מזה שבו פעלה אין ראנד. כמנהל הפעילות של הפילוסופיה של אין ראנד בישראל באותה תקופה היה לי חשוב לפעול בתיאום עם הממסד האמריקני, שלפחות אז ראיתיו כגוף שמייצג את הפילוסופיה של אין ראנד בצורה הנכונה ביותר. בהתאם לכך הצגתי את הנושא גם למנהלו, מייקל ברלינר, הן בפגישה שערכתי עימו במוסד אין ראנד בארה"ב והן כאשר ביקר אותי בעת מאסרי על ידי מדינת ישראל בעקבות המרד הרעיוני שהכרזתי נגדה.

כאשר הוצגו לפני נציגי הממסד האובייקטיביסטי חלק מהבעיות שעלו בהקשר זה היה, לפי הבנתי, ראוי שהיחס שיתקבל כלפיהן ממוסד המחזיק בפילוסופיה תבונית, הדוגלת בשכל ואשר העימות המחשבתי הוא דרכו המוצהרת לטיפול בבעיות רעיוניות, יהיה אף הוא של דיון פתוח ומושכל בסוגיות שעלו. דיון כזה היה אמור, לדעתי, ללבן את הנושאים החשובים תוך כדי הסקת מסקנות מעשיות לגבי הדברים. דבר זה לא התרחש. עם הדמות הנחשבת לנמצאת בדרגה הפילוסופית הגבוהה ביותר בממסד האובייקטיביסטי, ד"'ר ליאונרד פיקוף, נמנע ממני להיפגש בביקורי בארה"ב – ותקשורת לצורך ליבון הסוגיות שעלו, במיוחד לגבי הדרך שבה צריך תלמיד הפילוסופיה של אין ראנד להתייחס לנושאים יהודיים מסוימים, לא נתאפשרה. ענין אחרון זה נמנע על ידי אי העברתו של מכתבי אליו.

מאוחר יותר עלו נסיונות דומים בתוהו, כאשר ניסיתי להעביר בקשת התייחסות לנושאים אלה לצורך בירור קודם כל דרך ירון ברוק ומייקל ברלינר ומאוחר יותר דרך בועז ארדר, כדי להשיג התייחסות ענינית ורצינית לדברים. מה שנתקלתי בו היה, במקרה של ברלינר וברוק, ניתוק מגע – ובמקרה של ארדר הוקעה על מה שהוצג כנסיון שלי לקרב תלמידי אין ראנד לדת וכפעולות לא מוסריות ברמה אישית (*).

בכל אלה מה שנמנע הוא התמודדות ישירה וענינית עם הסוגיות החשובות שהועלו. התוצאה המעשית הישירה של דרך התעמתות זו היא שאין, למעשה, לאלה הנתקלים היום בסוגיות בעייתיות אלה תשובה להן מצד המוסד אשר אמור לייצג את השולטים בפילוסופיה זו בצורה הטובה ביותר.

בין הנושאים שהועלו על ידי היה קיומו או אי קיומו של אלוהים, סוגיה פילוסופית אשר לא זכתה להתעמתות פילוסופית ראויה מצד מוסד אין ראנד, אך זו לחלוטין אינה הסוגיה הראשית או העיקרית שלגביה נדרשה התייחסות ענינית מצד הממסד האובייקטיביסטי. בשל פעולות כוללניות רבות אחרות שניהלתי בזמן ההוא, שחלקן נוגע ישירות לפילוסופיה של אין ראנד וחלקן ליישומים פוליטיים של ערכים שבהם החזקתי, יצר היחס הממסדי נגדי הרס משמעותי של חלק גדול מהשקעותי בתחומים אלה. בכך הדגים המוסד את הכשל ההבנתי שלו לגבי המציאות המעשית של פעולותי והשלכותיהן.

הדבר נוגע גם לפעולת המרד הרעיוני שבה נקטתי נגד מדינת ישראל, שבה התמודדתי עקרונית נגד הממסד, בעיקר באמצעות הפילוסופיה של אין ראנד, שאותה הצגתי בבית המשפט. בענין זה, שזכה להתייחסות משפטית ענינית מצד נציגי המדינה, קיבלתי עדיין תמיכה וגיבוי מצד מייקל ברלינר, אשר ניהל אז את מכון אין ראנד. אך הנושא, אשר עשוי היה להתפתח לכלל דיון עקרוני נבלם בשלב זה בשל חוסר משאבים. בהקשר זה נכשל הממסד האובייקטיביסטי מלראות את הפוטנציאל שקיים במשפט עקרוני זה לטובת הפצת מודעות לפילוסופיה של אין ראנד לא רק בישראל אלא בכלל.

מאוחר יותר פעלתי באופן רעיוני-פוליטי במסגרות שונות, שאותן ראיתי כשדות ראויים ליישום רעיונותיה של ראנד, המשותף לכל אלה הוא המאבק למען זכויות האדם, שאותו ראיתי, ביחד עם מבצע המרד הרעיוני שלעיל, כמשתלב באופן מלא עם הגישה הפוליטית של אין ראנד. הפעולות כללו הפגנות שנערכו על ידינו, תלמידי הפילוסופיה של אין ראנד בישראל, במחאה על פעולות אנטי אנושיות, למול שגרירויות סין ובריטניה ומוסדות שמייצגים את הממשל הריכוזי. בהמשך השתתפנו בפעילויות אנטי שמאלניות בישראל שכללו נסיונות להתמודד עם הנזקים שנגרמו, למשל, לאנשי צד"ל כתוצאה מנסיגת צה"ל מלבנון ובפעולות מחאה נגד הסכמי אוסלו.

תוך כדי הדברים הוחרף המצב הפוליטי על ידי פתיחת מלחמה נגד ישראל מצד הפלסטינים, מה שהצריך עוד ועוד משאבים לטיפול בשדה התעמולה. במסגרת העימות הבטחוני הזה חברנו גם למחאתם של כוחות אשר התנגדו למדיניות הבטחון של מדינת ישראל, שחלק מהם היו דתיים.

(*) על אלה האחרונות נודע לי בעקיפין, כי הם לא הוצגו לפני באופן ישיר.

היחס בין רצף האירועים למשאבינו המצומצמים הסיט את יכולת מיקוד משאבינו וכך קרה שרק מאוחר יותר נודע לי שכבר תוך כדי יוזמה וביצוע פעולות אלה היה מי שהציגני לממסד האובייקטיביסטי כבעל נטיות לאומניות ודתיות, מה שהביא להחלשת המעמד של קבוצת תלמידי הפילוסופיה של אין ראנד בישראל.

מכתב שכתבתי למייקל ברלינר ובו ביקשתי עריכת חקירה לגבי הנושא והזהרתי מפני השלכותיו של ניתוק מהסוג שנוצר לא נענה על ידו עד היום. חוסר המענה מצד ברלינר הוא מאפיין של כשל התמודדות הכללי שלו ושל המוסד שאותו ניהל לגבי השלכותיו המעשיות של הנתק שיצר עם מקדמי הפילוסופיה של אין ראנד בישראל. בשל כשל זה יש היום בין המחזיקים הישראליים בפילוסופיה זו לבין מוסד אין ראנד משבר אמון מוחלט, שכן זה הוכיח בפרשה זו את אי כשירותו.

אוהד קמין

אני, אין ראנד והיהדות

 

אני, אין ראנד והיהדות

(מכתב פתוח לכל המעוניין)

בשנת 1994 היה לי הכבוד להתעמת משפטית עם מדינת ישראל לאחר שהכרזתי מרד רעיוני נגדה. על שולחנה של השופטת ברכה אופיר הנחתי, כתמיכה וביסוס של עמדותי, את היסודות ההגותיים של המרד שיזמתי. אלה כללו את הספר "מרד הנפילים" של אין ראנד וכתב הגנה אשר התבסס פילוסופית על העקרונות שנוסחו על ידה.

זה המקום לציין כי מאז ימי נעורי למדתי את הפילוסופיה של אין ראנד ועסקתי כמעט במשך כל חיי בחקירתה ובהפצתה של פילוסופיה זו. יסוד המרד הרעיוני שיזמתי התבטא בפעולת הבאת ההיבט הפוליטי של פילוסופיה זו לכדי יישום מעשי. ואכן הביא הדבר לכך שאולם בית המשפט הפך לשדה עימות פילוסופי בין אין ראנד לנציגי הממשל בישראל.

מאוחר יותר, לאחר סיום המשפט, מצא עימות משפטי זה את דרכו אל הספרות המשפטית הרשמית של מדינת ישראל ושם, ברשומות, יכול המעוניין למצוא את מה שלפי הידוע לי הוא הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה התעמת בית משפט עם הפילוסופיה של אין ראנד.

בסיום משפטי נידונתי למספר חדשי מאסר. את הדברים ליווה גם סיקור תקשורתי, אשר סייע לי לקדם באמצעות ראיונות וכתבות שנתפרסמו בעניני את נושא הפילוסופיה של אין ראנד. בתקופה שבה התקיים המשפט ניהלתי בישראל את פעילותה של קבוצת אנשים שעסקה בלמידה והפצה של הפילוסופיה של אין ראנד, תוך כדי שיתוף פעולה וחלוקת מידע עם ידידים בחו"ל ובכלל זה עם הנהלת מכון אין ראנד בארה"ב. מנהלו של המכון דאז, מייקל ברלינר, אף סייע לי במכתב תמיכה במשפטי, שאותו הגשתי לבית המשפט ואף ביקר אותי מאוחר יותר בבית הכלא שבו ריציתי את עונשי.

בשנים שאחרי משפטי ומאסרי המשכתי לנהל את פעילות קבוצת תלמידי ותומכי הפילוסופיה של אין ראנד בישראל, תוך כדי פעילויות מחקר מקבילות בתחומים נוספים, שכללו פעילות פוליטית, תרבותית ולימודית. פעילויות אלה כללו חקר של המסורת היהודית ויזימת פעולות לצורך הגנה על זכויות האדם בישראל תוך התקרבות לגורמים לאומיים בפוליטיקה. בהקשר זה כדאי לציין כי ההתנגדות לפגיעה בזכויות האדם מצד השמאל היוותה את המשכה היישומי הטבעי של מגמה פוליטית שהתקיימה מאז ומתמיד בכתביה של אין ראנד, כפי שהיתה היסוד הראשי של הצהרת המרד הרעיוני שבו נקטתי נגד מדינת ישראל.

כאן נכנסה לתמונה היהדות. מזה שנים לא מעטות שבהן עסקתי גם בחקירת היהדות, נתגלו לי קשרים והקבלות בין רעיונות המסורת היהודית לאלה של הפילוסופיה של אין ראנד. קשרים אלה, שהלכו ונצטברו לכדי מסה משמעותית, הצביעו על כך שסביר שמדובר בשני צדדיה של מגמה רוחנית אנושית אחת, שהיהדות העתיקה מביניהן והפילוסופיה של אין ראנד החדשה. התאמה זו שגיליתי בין גישת אין ראנד לגישת היהדות עוד לפני משפטי אפשרה לי לבסס חלק ממאבקי המשפטי גם על המסורת היהודית וכך עשיתי, כשצירפתי לכתב ההגנה שהגשתי לבית המשפט, בנוסף לדברי הוגים כאין ראנד, גם מובאות יהודיות.

היהדות הייתה אחד ממספר רב של נושאים ותחומי ידע רבים שחקירתם נעשתה על ידי ועל ידי חברי במשך מספר שנים לא קטן, כבר החל מאמצע שנות השמונים. את החקירה בתחום זה הגבירו קשרים שנוצרו בין קבוצתנו לבין אנשי רוח דתיים שמהם למדנו על המסורת ובעקבות ההיחשפות לחומר המסורתי התקרבו מספר תלמידי אין ראנד ליהדות והיו לשומרי מצוות.

תלמידי פילוסופיה אחרים דחו את היהדות על הסף, כשהם מצהירים על "שמירת אמונים" לפילוסופיה של אין ראנד, על יסוד היותה אתאיסטית ולפיכך, לדעתם, גם מנוגדת לדת. דווקא על יסוד החזקתי בגישה פילוסופית המבוססת על השכל היה ברור לי שמבין שתי הקבוצות המתנגדות הללו, הטעות של השניה ברורה; שכן היא ראתה בהתקרבות לדת טעות מתוקף ההנחה שאין ראנד מתנגדת באופן גורף לדת ולא היא: אין ראנד היתה, אמנם, אתאיסטית אך לא רק שלא היתה מתנגדת לדת בכלל (ולדת היהודית, שאותה הכירה רק באופן שטחי ביותר, בפרט) אלא אף מצאה בדת ערכים חיוביים רבים, שאותם הדגישה בהזדמנויות רבות, שלא לדבר על כך שאף לא הוציאה מכלל אפשרות את קיומו של אלוהים, מה שביטאה גם באחד ממכתביה.

מנקודת המבט שלי העלה המחקר בנושא המסורת היהודית שאלות פילוסופיות לא פשוטות, במיוחד לגבי חלק מהנחות היסוד של המסורת. כתלמיד הפילוסופיה של אין ראנד בחנתי שאלות אלה מנקודת מבט תבונית, תוך עבודת בירור עמוקה, אך דאגתי להבחין בין הרמה הרעיונית-פילוסופית של הטיפול בנושא הדת לבין הרמה הפוליטית.

הטעות שבדחייתם של תלמידי הפילוסופיה של אין ראנד את התקרבותם לדת של חלק מעמיתיהם הוכחה על ידי כך שלמעשה לא הציבו התנגדות רעיונית אמיתית לפעולה זו, מבלי להבין שהמשמעות הבלתי נמנעת של התנגדות בלתי מבוססת מסוג זה היא לא רק' ביטוי של חוסר תבוניות אלא אף של פגיעה בזכויות האדם היסודיות של מי שמחליט להתקרב לגישה רעיונית כלשהי. למותר לציין כי אל לו לאדם חושב לקחת חלק בכך.

לפיכך, אף כי הידע שבידי בנושא המסורת היהודית עדיין לא הגיע לכלל ודאות שתצדיק, מבחינתי, באופן מלא החזקה באמונה, היתה ברורה לי הטעות של מתנגדי הדת, אשר מערערים על זכותו של אדם לחיות בהתאם לאמונתו ואינם רואים את הערכים החיוביים הברורים שקיימים במסורת. ענין אחרון זה, המבוסס על בחינתי את העובדות בהתאם לפילוסופיה של אין ראנד, הביא אותי להמשיך ללמוד ולחקור את מה שנראה לי כקשרים משמעותיים בין גישת היהדות לאין ראנד.

מלכתחילה לא מיהרתי לקפוץ למסקנות ועל אף שהיו שהעלו נגדי ביקורת מסוג זה, נזקק הייתי לשנים לא מעטות של בירורים מעמיקים לפני שמצאתי לנכון להניח על השולחן את הגיגי, וגם אז הקפדתי בכל הזדמנות של הצגת רעיונות אלה להציגם כתיאורטיים בלבד. גם כאשר חשתי מאוחר יותר כי מדובר בתגלית בעלת חשיבות, הנושאת השלכות לעתיד, חפצתי לבדוק את הנושא לעומקו. בשל הכרתי בעובדה שקיימים מומחים גדולים ממני בפילוסופיה בכלל ובשיטת אין ראנד בפרט, הדבר שנראה לי המתאים ביותר לעשותו לבירור הנושא הוא הצגתו לפני מומחים בנושא הפילוסופיה של אין ראנד, תוך דגש על החשיבות שיש בנושאים אלה לרבים מתלמידיה של פילוסופיה זו.

לדאבוני, מה שקרה בהמשך התרחש בדרך שלא הייתה בשליטתי: ראשית לכל לא הצלחתי להביא לעימות פילוסופי ראוי אף אחד מראשי הממסד ה"רשמי" של הפילוסופיה של אין ראנד – ושנית, ספגתי מממסד זה יחס שלילי שהתבטא בהוקעתי המוסרית על יסוד אישי.

דבר זה, שהתרחש פחות מעשר שנים אחרי שהתקיים משפטי, ביטא את האבסורדיות של גישה זו שכן בפגיעה בי, שביטאה את חוסר מוכנותו של ממסד זה להתייחס בכובד הראש הראוי לסוגיית הקשר בין הפילוסופיה של אין ראנד ליהדות, הוא פגע באדם הראשון בהסטוריה שיישם את עבודת אין ראנד לצרכים פוליטיים מעשיים.

אוהד קמין

ההצדקה למלחמה בדת

 

ההצדקה למלחמה בדת

ההצדקה היחידה למלחמה בדת היא אם וכאשר היא אויבת האדם, ולכן אין לך - ואסור שיהיה לך - שום דבר נגד דת שמועילה לאדם. מידת ההתנגדות של אין ראנד לדת איננה אקדמית-פילוסופית בלבד ואיננה ענין של אתיאיזם גרידא אלא הקשר בין היסוד הפילוסופי הרעוע של הדתות שראנד הכירה לירידת איכות החיים האנושית שבאה בעקבותיה. מבחינה זו, גם אם וכאשר מוצדק האתאיזם אין הוא יכול לשמש, כשלעצמו, כתב האשמה מוסרי נגד כל דת באשר היא, אלא רק נגד דתות אשר טועות בהחזקה ובהצדקה של רעיונות המנוגדים לטבע הטוב והאדם.

במובן מסויים ההבדל בין הדתות קיים ראשית לכל בהבדלים שקיימים ביניהן בסוגיית קיום האלוהים - שהיא זו שעליה מבוסס האתאיזם. בהקשר זה יש לזכור שיש דתות רבות שאינן כוללות בתפיסתן שום אל. האתאיזם הופך לבעיה מוסרית כאשר האל מהווה יסוד בדת וגם אז רק בהקשר שבו הוא משתלב עם זיהוי מצב שבו הדת מכשילה את האדם.

בנקודה מסויימת בעתיד יגידו הוגים אובייקטיביסטיים "רשמיים" - ואני מקווה שזה יספיק להיות פיקוף - כי אין ראנד לא התנגדה לדת על כל משתניה, שהיא ראתה בדת ערכים חיוביים, שהיא מצאה חיוביות בתקשורת עם אנשי דת ובדיון עימם - ושכפי שיש לבדוק לגופם כל רעיון ופילוסופיה, כך יש לבדוק לגופה כל דת. אני מקווה שאז תזכרו את הפחד ואת מה שהוא גרם לכם, את העיוורון, את החשש, את הפגיעה בזכויות, את הזלזול - אך בעיקר אני מקווה שתזכרו אותי ותקראו שוב את הדברים שכתבתי במשך השנים האחרונות.

אין ראנד לא היתה דוגמטית; היא ידעה להבחין בין מה שהוא שלילי מבחינה עקרונית לבין מה שאינו כזה; היאלא יצאה נגד סיפורי מדע-בדיוני או נגד דיסנילנד, אף שיתכן למצוא גם בהם ערכים שליליים. מדוע? האם אין הם מחזיקים בערכים שליליים אשר עלולים לפגוע בבני אדם? אך היא לא הוקיעה אותם. כי היא ידעה להבחין בין טוב שיש בו רע יוצא מן הכלל לבין רע עקרוני. דבר זה התבטא במידה שהוקיעה את הקולקטיביזם, האלטרואיזם והסוציאליזם.

יציאתה כנגד הדת דומה ליחסה לעיסקאות חבילה מורכבות שיש בהן שילוב של חיובי ושלילי: היא מהווה יציאה כנגד ערכים שליליים שמיוצגים על ידי דתות – כמו עקרון ההקרבה - אך לא על ידי כל הדתות ולא באותה מידה. אלה המשתמשים באמירותיה של אין ראנד כדי לנגח כל דת וכל אדם דתי יכולים, באותה מידה, להתנגד, על יסוד ספריה, למדע (ראה ד"ר סטדלר), לארה"ב (ראה "מרד הנפילים"), לביקורת אמנותית בכלל (ראה אלסוורת טוהי) – אך כל אלה יהוו אי הבנה של תפישת אין ראנד.

האובייקטיביזם תובע לבדוק כל מהות לגופה ולגוף ההקשר שבון היא מופיעה ולדעת להבחין בין השניים. אופייני למי שאינו מבחין בעיסקאות חבילה דוגמטיות לרצות דברים או לדחותם מבלי להבחין בהקשר המוסרי שבו הם מופיעים. לצורך הדוגמה ניתן לומר שהאובייקטיביסט (כביכול) החדש, אם אינו מוסרי, רוצה להשיג את דומיניק פרנקון מבלי להיות הוארד רוארק, וזה מותיר אותו פיטר קיטינג. בצורה אחרת, זה אדם שחפץ להיות מאושר בלי להשיג את מיצוי היכולת שלו במציאות.

טעות יסודית שאופיינית לחשיבת חלק מתלמידי האובייקטיביזם של היום, המשלימה את הרעיון שהאובייקטיביזם ינצח איכשהו בעתיד, היא מחשבה כמו "הצעירים יודעים". אף כי אין להוציא מכלל אפשרות שאדם צעיר יהיה מבריק ויבין בצורה מצוינת וברמת ניתוח גבוהה את הנחוץ הבנה, לעתים אף טוב יותר מקשישים ממנו בהרבה, יש לפקפק ביכולת הידיעה של צעירים בשל מחסורם בנסיון.

בהקשר זה, העקרון המעורב בהערכת הנסיון מחייב בדיקה יחידאית; הנסיון שאדם צובר תוך כדי חייו איננו, כפי שמנסים פעמים רבות להראות, כמות מצטברת של קלט חושי, אלא ידע על המציאות. האמירה החכמה והחשובה "אין חכם כבעל נסיון" מכוונת אותנו לתפוש את ההבדל הדק, העקרוני והמכריע שבין ידיעה, הבנה וחכמה.

כשרוכש האדם בחייו נסיון, מלמד אותו זה שפעמים רבות מה שחשב כמהות שלילית איננו כזה; זה קורה כאשר מנתחים מהויות בצורה שמראה כי מה שנראה בן כשלילי איננו גורם עיקרי אלא משני וכי ביסודו של דבר החיובי שבהן עולה על השלילי. לא מן הנמנע שבדומה לכך גם את המלחמה נגד הדת יש לנתח לגורמיה כדי לברר במדויק מה נכון בה.

הכרזת מלחמה מסוג זה – אם היא נעשית בכלל – יש להצדיק שלא על יסוד של הכללה שאיננה מתייחסת לעקרון מקיף הכלול בה, אשר אופייני לכל צורה של דת קיימת. אם וכאשר חפצים אנו בהצדקה ממשית של מלחמה כזו שומה עלינו לעשות מה שחשוב לעשות בכל מלחמה: להשיג ידע שבאמצעותו נוכל לזהות במדוייק את האויב.

בהקשר זיהויו של אויב במלחמה רעיונית יש לזכור עקרון מנחה חשוב: העובדה שבהיררכיה של רעיונות האויב מהווה הפילוסופיה את המצביא הראשי של צבאו. לפיכך, שומה עלינו, לצורך פעולת מלחמה נכונה, לדעת לזהות את העקרון הפילוסופי הראשי שעליו אנו יוצאים לשדה הקרב. כל קרב שננהל בשדה הרעיונות, שלא יהיה מכוון נגד הרעיונות הראשיים של המהות שנגדה אנו נלחמים, יביא לתוצאה בלתי רצויה, כזו שבה נצליח במקרה הטוב ביותר לקטול רק חיילים פשוטים, כאלה שאינם נושאים באחריות, ולא נשיג דבר במונחים של נצחון הצדק המלא.

כזה יקרה עם מלחמה שבה נצא נגד הדת על מאפיינים שוליים הקיימים בה, אשר אינם נוגעים לערכי אנוש ראשיים, ולכן לא תהיה מלחמה מסוג זה מוצדקת. זה יקרה במיוחד אם נצא מתוך הנחה שגויה שיש בין הדתות זהות מלאה, ובכך נימצא טועים ומטעים - ולמותר לציין את הנזק הרב שלו נגרום אם במלחמתנו זאת נפגע בדבר חיובי בגלל מאפיינים שליליים שטחיים וזניחים.

21.7.97

אי מוסריות דוגמטית

 

אי מוסריות דוגמטית

כשמדובר בהתנגדות תלמידי אובייקטיביזם לנושא הדת, יש לציין כי אפילו אם היה מדובר רק בידע השימושי השייך (רלוונטי) לחיים היתה לאובייקטיביסט מחוייבות מוסרית להגן על זכויותיהם של אלה שמתקרבים אל הדת, בשל היותם במצב של חקירת אובייקטיביות הממצאים בתחום זה.

על יסוד זה אין להתנגדות בלתי מבוססת מבחינה מחשבתית או רעיונית מעמד לגיטימי בין בני אדם חושבים. במיוחד אנשים הדוגלים בפילוסופיה של אין ראנד צריכים לדעת שביחסים בין בני אדם אין מקום לכפיה גם במקרה של אי הסכמה. וקל וחומר קל וחומר שלא מוסרי הוא למנוע מאלה הבוחרים בכך לעשות את המיטב למען עצמם, ובן-בנו של קל וחומר הוא לעצור, לבלום, לסרס ולמנוע מהמעורבים והחוקרים את פעולתם זו.

לפיכך מדובר באי מוסריות המתהדרת כמסייעת לענינה של הפילוסופיה המציאותית אך למעשה נמצאת חוטאת, בשל הדוגמטיות המובנית בה, בחטא היסודי של הפגיעה בחירות היחיד. מבחינה זו מהווים הכשל של חוסר היכולת להתמודד עם הסוגיה הדתית בכלים פילוסופיים אובייקטיביים והיציאה נגד זכויות היסוד של תלמידי אין ראנד שמצאו לנכון לחקור את הדת שני היבטים של אותה מטבע בוגדנית - כשהבגידה, בסופו של דבר, היא בעניני הפילוסופיה של אין ראנד.

מאמרים נוספים...

  1. אחריות הממסד

נתונים נוספים