יופי

 

יופי

יופי הוא תחושה של הרמוניה. בין אם מדובר במראה, פני אדם, גוף, או שקיעת שמש, קח את הדבר שלו אתה קורא יפה, כיחידה (ושאל את עצמך): מאילו חלקים זה מורכב, מהם מרכיביו היסודיים, והאם כולם נמצאים בהרמוניה? אם הם, התוצאה היא יופי. אם הם סותרים זה את זה ומתנגשים זה בזה, תהיה התוצאה פגומה או מכוערת לחלוטין.

למשל, הדוגמה הפשוטה ביותר לכך תהיה פני אדם. אתה יודע אילו חלקים שייכים לפני אדם. ובכן, אם הפנים אינם מאוזנים, כשקו הלסת שלהם בולט, העיניים קטנות מאד, הפה יפה והאף ארוך, יהיה עליך לומר שאלה אינם פנים יפות. אך אם כל אלה היו מאוחדים בצורה הרמונית, אם כולם היו תואמים את צורת ראייתך את חשיבותם של כל המרכיבים הללו בפני האדם, אז הפנים הם יפות.

במובן זה, דוגמה טובה תהיה יופיים של פני גזעים שונים של בני אדם. למשל, בני אדם כהים או מזרחיים מעוצבים בהתאם לאמות מידה שונות ולפיכך מה שיהיה יפה בפנים בהירות לא יהיה יפה בפנים אלה (או להיפך), מכיווןן שיש אמת מידה גזעית של מאפיינים שלפיהם אתה שופט כל חלק בכל פנים בהתאם לסיווג זה כדי להחליט אם הם הרמוניים או מעוותים.

זה ביחס ליופי אנושי. ביחס לשקיעת שמש, למשל, או מראה נוף, אתה תראה אותם כיפים אם כל הצבעים יתאימו זה לזה, או ישתלבו היטב, או שתהיה לשילובם אמירה בעלת כוח. ואתה תקרא לכך מכוער אם יהיה זה אחר-צהריים גשום, והשמיים לא יהיו בדיוק ורודים או אפורים באופן מובהק, אלא בצבע "מודרני".

עתה מכיוון שזוהי הגדרה אובייקטיבית של יופי, יכולות להיות בוודאי אמות מידה אוניברסליות של יופי בתנאי שתספק את התנאים שלפיהם תסווג דברים כיפים ומה תראה כיחסים ההרמוניים האידיאליים בין יסודות הדבר המסויים שבו אתה מתבונן. לומר שהיופי הוא "בעיני המתבונן" יהיה, כמובן, סובייקטיביות עלובה, אם נתייחס אליה מילולית. זה לא ענין של בחירתך, מסיבות לא ידועות, של מה שאותו אתה רואה כיפה. זה נכון, כמובן, שאם לא היו כל ערכים, לא ניתן היה להתייחס לדבר כאל יפה או מכוער, מכיוון שערכים נוצרים על ידי תצפית תודעתית - אך הם נוצרים על ידי אמת מידה המבוססת על המציאות. לפיכך הנושא הוא: ערך, כולל יופי, צריך להישפט באופן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי או מובנה.

 

 

נתונים נוספים