מדינה אוכלת תרבותה

 

מדינה אוכלת תרבותה

בשירותי השידור הממלכתיים של מדינת ישראל יש מעגליות טראגית: בגלל שנים רבות של שידורי ספורט מוגזמים, יש היום בישראל ציבור גדול של חובבי ספורט וציבור קטן מאד של חובבי תרבות גבוהה.

דוגמה חזקה במיוחד של הדרדור שהפעילה המדינה בתחומי התרבות היא שברבע הראשון של המאה ה20, כשהמנצח הגדול גולינקין עלה לארץ ישראל והקים בה להקת אופרה נודדת פרטית, היו רבים מאנשי מושבות וקיבוצים נעים בדרכים ברגל במשך ימים שלמים כדי להגיע למופעיה, מה שהעיד על הפוטנציאל התרבותי העצום הגנוז בעולים שאיכלסו את הארץ. אך פוטנציאל זה לא מומש; במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל לא הצליחו שידורי המוסיקה המונופוליסטיים הממלכתיים וניתוב המשאבים הציבוריים לצרכי תרבות להקים דור שני ושלישי של חובבי אופרה ולמעשה חיסלו את קיומה האותנטי של האופרה בישראל כצורת אמנות שוה לכל נפש.

זוהי דוגמה אחת מני רבות למה שהתרחש בכל ענפי האמנות בישראל במשך שנות קיומה של המדינה: בשום תחום אמנות לא התפתחה יצירה גדולה אמיתית, על אף הפוטנציאל האמנותי הגדול שיש כידוע לגניוס היהודי.

את מה שהתחיל כשליטה ריכוזית מונופוליסטית במשאבים הציבוריים, אשר לא איפשרו בחירה נכונה של כשרונות אמנותיים, סיימה מכת המוות של השליטה בכלכלה אשר לא איפשרה את קיומו של שוק חפשי כלכלי אמיתי בתחום האמנות. כתוצאה ישירה מכך זרועה ההסטוריה של היצירה האמנותית בישראל בגוויותיהם של אמנים גאונים, אשר לא הצליחו להעפיל מבחינה כלכלית אל חיי יצירה רווחיים ונפטרו בדמי ימיהם. מעטים הצליחו להגיע להכרה ציבורית עוד בימי חייהם ורבים הם אלה שנאלצו לעזוב את ישראל בנסיון להצליח בשדות זרים.