טבעו של פשע פוליטי

טבעו של פשע פוליטי

על פולחן קרבנות האדם של השמאל

 

את הסכמי אוסלו ניתן לראות הן כאחד המשגים הפוליטיים הגדולים ביותר שעשה השמאל הישראלי מעולם, הן כאחד הכשלים ההגיוניים הגדולים ביותר שיכולים להתבצע על ידי בני אדם שחלומותיהם מחוסרי בסיס מציאותי עובדתי, והן כפשע פוליטי שכל אזרחי ישראל משלמים עליו את המחיר בכל פעם שמחייבים אותם ב"תוספת בטחון" על השומר העומד בפתח בית הקפה התל-אביבי שאליו הם מגיעים כדי לבלות עוד מספר שעות שבהן ייהנו מכך שב"חוף המבטחים" השיינקינאי אין הם קרובים לזליגת המרצחים מן הרשות הפלסטינית כמו אחיהם שליד הגבול.

 

בעבודת האלילים האוסלואידית, כמו בהערצת הילדים הנתונה לדינוזאורים, אותן לטאות הענק הדמיוניות הכאילו-מדעיות, שלהן מוקדשים בתרבותנו משאבי עתק אף על פי שברור לכל כי איש לא יזכה בחייו לראותן, טופחה מזה שנים רבות האמונה הטפלה בשלום עם הערבים שונאי ישראל.

 

בהקשר זה דווקא השמאלן, השונא אף הוא את היהודי הדתי, ורואה כאחד מנכסיו היקרים את כת האתאיזם האנטי-דתית, הדואגת להוקיע ולהשמיץ ברמה את שומרי המצוות על "אמונותיהם הטפלות" כחסרות יסוד מבחינה עובדתית והגיונית, הקים את ממסד האמונה הטפלה בעתיד דמיוני של שלום, כבוד ושיתוף פעולה עם הערבים, שאין כמוה לרצח, לשנאה ולאכזריות.

 

בראש הממסד הדתי-מיסטי הזה הציבו שונאי ישראל בישראל ובעולם את מפלצת האדם, האליל הרצחני והאכזר – יאסר ערפאת – אשר הפר את החוזה שעליו חתם זמן קצר לאחר שקיבל את פרס נובל לשלום, וקיים את הבטחת השלום שביטא בעיני שמעון פרס וחבריו, שביססו על אישיותו את עתידה של המדינה בתשלומי כפל של גוויות אנשים, נשים וטף. עוד לא יבשה הדיו על חוזה ההסכם שעשה ערפאת וכבר שפכו שליחי הרצח שלו דם בחוצות ישראל, עריה וכבישיה - מבלי שיקום אמיץ שלשהו מן המאמינים העיוורים ויודה בכך שבנין העל שהקימו אנשי אוסלו הוא חסר יסוד עובדתי ולפיכך חסר יסוד מוצק שיצדיק את קיומו.

 

ועל אף כל זאת אין הכזב, הטיפשות והאבדן שבחזון העוועים של השלום האוסלואידי, על כל הסבל שהביאו בכנפיהם, הפשע הגדול ביותר של מחנה השמאל – ולו רק מפני שהטעות לעולם קיימת בעולם האנושי ושרבים ממחנה השמאל אינם יותר מאשר קרבנות תמימים של הטעייה רבתי שכל העולם הנוצרי שבוי בכבליה: הרי אין אתה יכול להאשים אדם בכך שהוא טועה ויתרה מזו: שהוא מאמין ברצונו הטוב של אדם רע לב המפתה אותו לפשע בדברי חלקות.

 

רבים ממבקרי מדיניות השמאל מנסים לתלות את אשמת מנהיגיו בצורות הרבות של השחיתות החומרית שנתגלו ביחסים האישיים והעסקיים שנחשפו בינם לבין הצמרת הפלסטינית, שהקימה לצורך הגזל המקומי שלה תשתית כלכלית המבוססת על מקורות כמו נדבות, סיוע ומוסדות הימורים, אשר ברוח אוסלו השתמשו גם ביוקרתו של הפרס הבינלאומי לצורך עריכתו בעולם החופשי של מסע איסוף משאבים, שבו ליקטו מממשלות העולם החופשי טובות הנאה רבות.

 

כסף רב נגבה מהעולם החופשי על ידי הפשע הסדרתי שעורך כבר שנים רבות איגוד האחווה של השמאל העולמי לטובת השלום הכוזב; זה, המשלב סוגי רווח רבים בכל "סיבוב הופעות" שלו ברחבי העולם, החל מפרסים יוקרתיים שמקבלים אנשיו באירועי תרבות ואמנות ממוסדות חינוך בעלי שם בינלאומי וכלה במענקים, אירועים וטקסים תרבותיים מאוניברסיטאות יוקרתיות, המבססות את תקציביהן על תמיכת הון אזרחי המוצא מבעליו באמצעות תעמולה שקרית מפוקפקת, המציגה את הערבי כמדוכא ואת הישראלי כמדכא.

 

מזה זמן רב מנסה הימין הישראלי לצאת נגד מדיניות השמאל באמצעות זעקות שבר שבהן הוא מוקיע את הכיבודים בעלי המשקל של ממון, פרנסה וכבוד הנופלים בחלקו, על יסוד ההנחה שהרעיון הנודע של הוקעת "תאוות הבצע" יצליח לנצח במלחמה התעמולתית. אך כרגיל נוקטים מתנגדיו של השמאל בשימוש לעייפה באמצעי שהוא, במקורו, דווקא דרכו של השמאל להציג באורח שלילי את מתנגדיו. בדיוק בשל כך כל טענה המנסה להאשימו בשאיפה לרווח חומרי, שאיננה אלא דרכו שלו, מבוזבזת לחלוטין כשהיא מופנית נגדו.

 

במונחים של מדינת ישראל, ניתן לקבוע את הפשע הפוליטי הגדול ביותר הקיים בה בעובדת הקמתה מלכתחילה כמדינת כפייה. עריצותה הסוציאליסטית-ריכוזית של ישראל היא הדבר שמהווה את הפשע הפוליטי הכולל היסודי ביותר שקיים בה, והוא המאפיין הראשי והעיקרי של מחנה השמאל, הרואה את אזרחי המדינה כצאן מרעיתו, שעל משאביו הטבעיים הוא חי.

 

האזרח משלם המסים הוא, מבחינתו של שלטון השמאל (שהתמיד בממסד המדיני הישראלי גם כאשר נבחרו לשלטון ממשלות הליכוד), היסוד הכלכלי של חייו. הוא איננו רואה בו יותר מאשר חיית עדר כמו בקר או צאן, אשר מספק לו בשר, חלב וצמר. המשמעת השמאלנית המבוססת על הקרבתם האלימה של בני האדם יחידים על מזבח הכלל היתה קיימת בין חבריו עוד לפני הקמת המדינה והיא התמידה, לאורך כל שנות קיומה של המדינה, לנצל את עובדת חוסר ההבנה של מתנגדיו את רשעותה של הכפייה כדי לנהל גם את חייהם של קרבנותיה.

 

מאז שנת 1948 קובעת מדיניות השמאל הכפייתית את דרכי ניצולו של האזרח במדינה באופן שעושה אותה לאחראית לכל מגוון הפשעים שהתקיימו בה מאז ומתמיד בכל תחום. מבחינה זו יש להציע למבקרי מדיניות הבטחון, החינוך, הכלכלה ועוד נושאים רבים עתירי ליקויים לנסות ולהבין את הדרך שבה שלטון העריצות של המדינה, המעורב בכל תחום שקיים בה, הוא שאחראי לפשע הפוליטי ששיתק מעת קום המדינה ועד היום חלק גדול מחייה.

 

פשע העריצות של מקימי המדינה הכפייתית, שהתפשט והיה לנוהג כללי של מנהיגיה בכל המפלגות, ניתן להבחנה בכל הטווח הקיים בין מחירי הגבינה בחנויות דרך התמוטטות הסכמי אוסלו ועד למחדלים הרבים הקיימים במדיניות העכשווית בתחומי הבטחון, הכלכלה, התרבות, האמנות, החינוך ובעצם מה לא? בכולם ניתן להבחין בעין בלתי מזויינת איך מתערב השלטון בחיי אזרחיו ואיך נכפים בני האדם המדוכאים על ידו להקריב את עצמם בניגוד להסכמתם ולזכויותיהם הטבעיות. במכלול העוולה המוסרית הזו, יסודו ומקור כוחו המקיף אינו אלא אמונתו העתיקה של עובד האלילים מן השמאל בכך שמדינת ישראל נזקקת לקרבנות אדם.