8 הגות

כשהרחמים משתוללים

                                     ויאמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך

 

כשהרחמים משתוללים

או: מדוע אין לרחם על אכזרים?

 

אמירה יהודית ידועה אומרת כי "המרחם על אכזרים סופו שהוא אכזר לרחמנים" ובכך מבטאת את היותו של השימוש הדוגמטי ברחמים בגדר של טעות המובילה את האדם אל מטרות שאין הוא מבקש. עבור רוב בני האדם מהווים רגשות האכזריות והרחמים זיווג סותר, אך יש בין שני רגשות אלה קרבה וקשר שמקורם המשותף פשוט: אי צדק.

 

בהקשר זה, הרי שברוח "לפתח חטאת רובץ" שומה דווקא על הטובים והאנושיים ביותר שבינינו לדעת כי חטא הרחמים מאיים עלינו בכל עת, והוא עלול לגעת בנו כמחלה ממארת בכל פעם שפוגשים אנו בסבל ולבנו נכמר. לעתים קרובות יוצר רגש הרחמים שיבוש מחשבה, במיוחד כאשר הרחמים מוצאים מהקשרם. רעיונות יהודיים במקורם, כמו "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג ג) אוצרים בתוכם את ההנחה שלאדם (וכנראה ליהודי במיוחד) יש נטיה טבעית להעניק חסד לחלש ולנצרך – ודווקא משום כך הוא עלול לשכוח את האיזון שמחייב הצדק, אשר אוסר להעדיף במשפט צד אחד על פני משנהו.

 

רעיון זה מומחש יפה בסיפור על מחלתו הקשה של התינוק, שרופא מוזעק כדי להשקיט את יסוריו הקשים ואחרי הטיפול שהוא מעניק לו, הוא מרגיע את סבלה של אימו המודאגת במלים: "אל דאגה, גברתי, אדולף הקטן יהיה בסדר."... בנקודת-היפוך זו של הסיפור מבוטא היטב הרעיון שדווקא מה שמעורר את רחמינו כיחידים עלול להתגלות כמקור של אסון גדול לעם שלם או אף לעולם. וזה למעשה מה שאנו יכולים ללמוד מדרך ההתפתחות של נושא הרחמים בהסטוריה, אשר לא פעם התגלה כחלק ממזימה רשעית במיוחד נגד כל האנושי שבאדם – ובמיוחד ההגזמה.

 

היותם של בני העם היהודי "רחמנים בני רחמנים" אינו רק מאפיין פסיכולוגי אלא גם צו אזהרה מפני סכנות, שאולי הגדולה שבהן היא סכנת הרחמים הנוצריים; הנצרות ביססה את כל השקפת העולם שלה על הענקת חסד באופן דוגמטי, אשר לעתים קרובות חורגת מן המקובל, וכאשר מתרחש הדבר מוצא לנכון האדם לעשות את מה שאיננו צודק על יסוד הנחה שפעולתו הדוגמטית צודקת ולו רק בשל היותה מבוססת ביסודה על רגש שאין הוא יכול להתכחש לקיומו.

 

בשל כך שומה על האדם לכלוא את רגשות הרחמים שלו בעבותות השכל ולא להניח להם לפרוץ מגבולות ההגיון, שכן עלולים הרחמים – ביישומם בהקשרים שאינם מתאימים לצדק – להביא לידי כך ששיפוטו של האדם יסטה למקומות שאינם צודקים. זו הסיבה שבגללה, כשלאחר הנצחון על עמלק הגיע שמואל הנביא לבקר את מלך עמלק השבוי אשר (בניגוד לשכל) רוחם על ידי שאול המלך, סובר השבוי האכזר כי יזכה ממנו לרחמים... אך שלא כשאול הרחמן מתגבר שמואל על הרחמים והורג אותו.

 

בדומה לכך נפוץ בעולם הרוחני של ימינו המאבק בין הרחמים הבלתי צודקים לבין האכזריות הצודקת, אשר ברמת העימות הרעיוני ניתן להבינו כיחס בין השמאל לימין, שבו אנשי השמאל נוטים דרך קבע להבין את רגש הרחמים כיחס הרגשי האנושי הנכון, המבטא דרך קבע את ההומניזם ואת החמלה – שלא כמו האכזריות, הנתפסת בטעות כלא צודקת.

 

אלימות מילולית

אלימות מילולית

הגדולה שבסכנות זמננו

 

היא יוצרת רושם של דיון אינטלקטואלי, אך היא מסיכה מסוכנת ביותר שהמציאו האלימים היכן שלא יכלו יותר להפעיל את כוחם האלים בצורה ישירה. היא תוצאה של תהליך היסטורי שבו נדחקה האלימות הגסה, החומרית, הגופנית לפינה לאחר שהצדק הצליח לנצחה ולהשתלט עליה. ככזו היא מהווה את הנסיון האחרון של אי הצדק לכבוש לו מקום בעולם, כאשר הוא מסווה את עצמו בלבושם של בני אדם תרבותיים, המדברים זה עם זה.  

הפשע המובהק שעליו מתקיימת האלימות המילולית, ואשר בזכותו היא חיה, הוא השימוש במלים, שהן האמצעי האנושי הנאצל אשר משדרג את קיומו למעלה מזה של החיה, בצורה הפוכה לטבען, כלומר לדרך שבה ראוי להשתמש בהם; במקום להיות עולם של אפשרויות ידע, הבנה וקשר בין האדם למציאות ובין בני אדם לבין עצמם, הפכו המלים בימינו לבליל מפלצתי של דרכי בלבול, אי הבנה וחוסר קשר בין האדם לעולמו ובין בני האדם.

בשל הוצאת האלימות אל מחוץ ליחסיהם של בני האדם בעולם התרבותי, מתגנבת היא לעולם זה כמסיגת גבול הגונבת את דעתם של שומרי המלים שמבטאות את השכל, כאשר היא משתמשת במלים לבטא גחמות המנוגדות לו. היא מופיעה כשהיא מחופשת בתלבושת מלים, היוצרת רושם של אנושיות גבוהה, אך המלים שבתלבושתה אינן ערוכות בצורה המקורית שעבורה קיימות המלים, כלומר בכדי לדעת ולהעביר רעיונות וידע וליצור גשרים בין בני אדם ומסילות של דעת למחשבתם, אלא בכדי לשבש ידע ולהרוס את התבונה. בידי הרע האלימות המילולית חסרת העומק לובשת צורה חיצונית ושטחית של שיחה תבונית, שכוונתה האמיתית, הנסתרת, היא לשבש את דעתו של האדם שעומד מנגד.

בחברה האנושית של ימינו המלים שמפעילה האלימות עומדות בדרכו של הצדק בצורה של מסגרות ביורוקרטיות שונות, בהתרחבות מוסדות כמו אלה של עורכי הדין והמשפטים, המתגוררים בעומקי התהומות החוקיים המתרחבים של המרחק שבין האדם למציאות. במנגנוני המדינה הקיימת ומערכות השליטה שלה מהווה האלימות המילולית את הגורם שבגללו רבים הם בני האדם אשרנכנעים לכמויות המלים העצומות הניתכות עליהם כמבול מן השמיים. אך אין המלים באות כגשם ברכה אלא כמי תהום שמקורן בעומקים מזוהמים שכבר אין בהן צורך או שימוש של ברכה ואין לשתות מהן יותר.

התחלתה של האלימות המילולית בויכוחי פילוסופיה עקרים, בנתינת לגיטימציה וזכות לכל מאן דבעי על זמנו וחייו של כל בר-שיח שלו. מיסודם של ויכוחים עקרים ברוח הפוסט-מודרניסטית, שהתגבשה בדרך חסרת תכלית, שבה יש לגיטימציה למצב שבו לא ניתן לברר מהו ההבדל בין הצודק ללא צודק ולקבוע מסמרות לגבי הצד הצודק מחברו בעימות. באופן זה הביאו ויכוחים נצחיים שהם מחלת הפילוסופיה לויכוחים נצחיים שהם נחלת הפוליטיקה.

בעבי הקורה של עולמנו, שבו מתבטאת התרבות האנושית בנהר סוחף אדיר מימדים, שבו אין סוף ואין גבול למלל הרב ששומעים בני האדם מכל עבר, אין אלימות מילולית חמורה ומזיקה יותר מזו העומדת לצידו של האלים, כאשר הוא פוגע באמצעותה בזכותו של זה שלא יזם שום פגיעה כזו...

 

האמת שלי

האמת שלי

 

בהאמיני כי האמת שבה אני מכיר באמצעות יכולת הזיהוי של רוחי היא מציאותית בדיוק כפי שגם מראה עיני שלי גלוי לעיני כל, קושר אני את דרך חיי לכלל החיים עלי אדמות ואת הערכים שבהם אני מחזיק לכל הטוב באשר הוא. באמונתי זו רואה אני את הביטוי לעובדת היות עמדתי היחידאית ראויה להסכמה כללית.

 

רגיל אני לכך שרעיונותי אינם מובנים ולפיכך גם אינם מקובלים על רבים. בהקשר זה אני זוכר תמיד את הפתגם החכם: הרוצה להגיע למקורות חייב לשחות נגד הזרם.

 

מבחינתי, כמי שעוסק בהגות ומשתדל לגעת באמת ובאמצעותה בצדק, אין לי אפשרות, סיבה או הצדקה לסגת ממה שנראה לי נכון וצודק רק בשל כך שאחרים אינם מבינים אותי, מסכימים עמי או תומכים בי. אני מניח כי אם יגיד העתיד שצדקתי, אתפס כמי שהיה בריא כאשר כל השאר היו חולים ולא היה מוכן "להתפשר" על בריאותו ולחלות כדי להיות "כמו כולם".

 

עמדתי זו גם עולה בקנה אחד עם הפילוסופיה שבה אני מחזיק במוצהר, בשל ראייתה כמוסרית את פעולת האדם למען עצמו, כלומר את מאבק חייו למען הגשמת הערכים שבהם הוא מאמין.

 

פעולתי זו למען ערכי, שבראשם הטוב, הכולל את חיי ואת חירותי  זו באה לידי ביטוי מציאותי בהקשר של דבקות בלתי מתפשרת באמת, מכיוון שמבחינה הגיונית מעניקה דבקות כזו למי שמחזיק בה את היתרונות של ההצלחה המציאותית, שאותה מעניקים האמת והצדק לכל המחזיק בהם. ערכים אלה, שהם נחלתם של הנאמנים למציאות, מאפשרים לכל המחזיק בהם את הסיפוק, ההנאה והאושר האנושיים האמיתיים, הרחוקים מיכולת ההשגה של מי שאיננו דבק בהם.

 

כך, בעצם דבקותי בטוב, באמת ובצדק באמצעות הבנתי, אמונתי ואהבתי, כנגד כל המכשולים, אני שומר על חיי כטובים וכמאושרים. אם, כאמור לעיל, יתגלה בעתיד שהצדק היה כל העת עמי, תהיה תוצאת דרך חיי שבאמצעות עמדתי זו הבאתי תועלת הן לעצמי והן לכל מי שמרוויח באופן טבעי מכך שיש בעולמנו הכרה גדולה יותר באמת. 

 

הטוב במלכודת הרע

הטוב במלכודת הרע

על מחוייבות הציות של הטוב

במלחמה המטפיסית המתחוללת במציאות שבה אנו חיים, ניצבים זה מול זה חילות החיים והמוות, כשכל אחד מהם מבקש להביס את יריבו ולכבוש לעצמו שליטה מלאה בקיום. עם ישראל, המייצג את מכלול כוחות החיים כנציג האלוהים, בורא העולם, שהוא כוח החיים של היקום, דוגל בטוב, בצדק ובאמת ופועל למענם בכל תחום שבו הם מתבטאים מציאותית, פילוסופית ודתית.

בראש כל כוחות הרוע הפועלים נגד הטוב עומדת המסורת הנוצרית, המנהלת מזה דורות רבים במישורים רבים מערכה שמטרתה להצר את צעדיו של הטוב ולמנוע ממנו להגיע ליישומי ערכיו בעולם. פילוסופית ודתית הצליח הרוע ליצור אמצעים רבים ומתוחכמים כדי לקדם את מטרותיו ולהשפיע על חלק גדול מן האנושות לקבל את ערכיו. דבר זה נעשה על ידיו באופן מתוחכם ביותר דרך דרכי רמיה רבות, שבהם הצליח להרחיק בני אדם רבים מדרכי האמונה הנכונה, האמת והצדק מבחינה דתית, פילוסופית ופוליטית גם יחד. בכל אלה הצליח להביא בני אדם רבים למצב של יאוש, אומללות ושקיעה בשקר.

במאות השנים האחרונות הצליחו הרוע בכלל וראש החץ הדתי שלו, הנצרות בפרט, לגבש את כוחותיו מסביב למתקפה שהביאה את המלחמה נגד עם ישראל לשיא הסטורי, שהמאפיין המובהק ביותר שלו הוא ההצלחה להביא את העם היהודי למצב תודעתי של בלבול ערכים ופעולה של רבים מבניו בשירות אויביו. דבר זה מתבטא בכך שהיוםניצבעםישראלבפניהמזימההמסוכנתביותרשאיפעםנקשרהנגדוב מטרהלהביסוולהשמידו. מבחינה מעשית, מדוברבתפיסתו של חלק מן העם היהודי על ידיהמגמההרעיונית-סוציאליסטית,הדוגלת בערכי הנצרות, שחלק ממנהכברהושלםבדמותהשלמדינתישראלהסוציאליסטית.

בשרתה את הרוע, גרמה מדינת ישראל בפועללפגיעה באיכותקיומושלחלקהעםהיושבבציון (וגם השפיעה בכך על הפזורה היהודית בעולם) והפכה אותו מכזה של בני אדם בעלי פוטנציאל וחזון אמוניים של הגשמת ערכי הטוב האלוהי במציאות לציבור שבו מוגשמים רבים מערכיו של הרוע המטפיסי במציאות; מדינת ישראל היתה לדוגמה מושלמת להמחשת חלק גדול ממזימות הרוע: רבים מאזרחי ישראל, שמוצאם משושלות של דורות רבים של יהודים שומרי מצוות, היו בפועל לחילוניים שבחלקם הגדול הם אתאיסטים המתנגדים לדת בכלל וליהדות בפרט. בתהליך התדרדרות יסודית הפכו אלה ששמרו אמונים למסורת ישראל מבלי שנכנעו לפני מתנגדיו במשך הדורות לבוגדים שאימצו את ראיית העם היהודי כבעל אופי בלתי מוסרי ואת האמונה בהיותו של האדם היהודי תואם גזלנות, חוסר מעש וטפילות בדיוק באופן המותאם לאגדות האנטישמיות ולהאשמות עלילות הדם ההסטוריות – וכך הוא נשמר על ידי רבים מאזרחיה של ישראל דהיום.

מעבר להיבטים הדתיים, הגשמת משאלותיו של הרוע הכלל-מציאותי התבטאה גם ברבדים רבים הנוגעים לחשיבה האוניברסלית – והעם היושב בישראל מבטא זאת במחשבותיו, בערכיו ובפעילותו הפוליטית; מבחינה פילוסופית מחזיק היום הישראלי בתערובת ערכית-רעיונית הכוללת כל סטיה אפשרית שעשתה המחשבה האנושית לאורך ההסטוריה, כולל השפעות פילוסופיות שמקורן במקומות ותרבויות נידחים ומפגרים ברמתם. פוליטית, היתה מדינת ישראל, שהצליחה לדכא את כוח החיים החיובי והייחודי של נתיניה, לעריצותהמדכאתאתאזרחיה, כאשרהיאלארקבוזזתאותםאלאגםמחנכתאותםלחשוב, להאמיןולהתנהגכנוצריםשונאיישראל.

 בתחום אחרון זה, שבו מעניק כבר מזה זמן ארוך העולם הנוצריאתהלחיהשניהשלהעםהיהודילעםהמוסלמי, מיישם את הדבר עם ישראל במלוא מדיניותו כלפי אויביו במזרח התיכון, שבה הוא מציית ללחצי העולם החיצון, והמערבי-נוצרי במיוחד, המשפיע  עליו לפעול ברוח מסורת הויתור, הפשרה והכניעה כלפי האויב הפלסטיני.

ממשלת ישראל איננה מודעת במלוא היכולת למידת היותה של מדינת ישראל, לפחות במודעותם של אנשי הארץ והעולם כולו, נציגת העם היהודי. בשל מחדל זה נבצר ממנה למלא את תפקיד הטוב המציאותי על כל המשתמע ממנו לגורל העולם, והיא מכלה את כוחותיה בשירות הרע, על אף שרבים הם הסימנים הגלויים לכך שהיא נהנית מהגנה ושמירה מיוחדות, המאפשרות לה להתמודד עם קשיים מציאותיים עצומים, התובעים כוחות רבים להתמודדות עימם.

בינתיים מצליחה מדינת ישראל לנצח את אויביה, לעמוד במשימת היותה גורם מלכד המושך רבים מבני הקהילות היהודיות בעולם ולטפח כשרונות ייחודיים רבים בתחומי התמחות רבים אשר מסתכמים בהרמת קרנו של העם היהודי בעולם ותרומתו לאנושות ולאנושיות גם יחד. בערוצים רבים מצליח עם ישראל, על אף המחסומים שמציבה בפניו המלחמה נגד אויביו המרובים ומערך ההטעייה הפוליטית רבת הפנים שעימה הוא מתמודד מבית ומחוץ, לשמור על כוחות היצירה שלו ולקדם את הטוב.

עם זאת, נראה ששומה על ישראל להכיר – וכדאי שיהיה זה בהקדם - במידת הטוב המעורבת בקיומו, החל בטוב שקיים בו וביכולות היצירה שברשותו וכלה בטובה המושפעת עליו מן העולם שמחוצה לו; שני אלה הם שתי צידיה של מטבע הקיום של מציאות הטוב, המחייבת דרגה גבוהה של ציות ברמה מטפיסית. כפי ששומה על כל אדם עשיר לדאוג לשמירה והגנה טובים על נכסיו, שומה על כל מי שמייצג את מקור העושר העולמי ואת בוראו להתעורר מתרדמתו, להשתחרר מכל צורה של אחיזה רעה ולשוב לחיים פעילים במלואם, שבהם לא יישאר מקום פנוי לחוסר מעש, לחדלון ולכניעה, וניתן יהיה להשלים את מפעל הכיבוש של הטוב בעולם ובמציאות.

הסתפקות במועט

הסתפקות במועט

על הגמול הראוי לפשע

 

לא תמיד ההסתפקות במועט היא חיובית – ובמיוחד לא כאשר אדם איננו דורש את המגיע לו ממי שפגע בו במלואו ומתפשר על פחות מכך. דבר כזה מבטא אי צדק – ולא רק בכך שהנפגע איננו מקבל את מלוא הפיצוי שלו הוא ראוי אלא שהפושע ממשיך במעשיו הרעים וגורם לעוד ועוד קרבנות. במציאות הפוליטית-הסטורית של מדינת ישראל, דוגמה מובהקת לגישה זו היא ויתורה של המדינה על המגיע לה מהעולם הערבי על הנזקים שגרם לה, והסתפקותה בחלק קטן הרבה יותר מן המגיע לה מאויביה.

 

כפי שראוי לו לאדם להקפיד על תשלום נאות לפעלו ואסור לו להסתפק בפחות מכך, על האדם המוסרי לתבוע גמול הולם גם כעונש למי שעשה מעשה פשע ולא פחות מזה. בהקשר זה, מהווה הרעיון של "עין תחת עין" ציון של תשלום צודק אך לא פתרון מלא וכולל לבעיית הרוע, הרחוק מלהיות רק קביעת התשלום הראוי למעשה הפשע.

 

כפי שניתן להבין מעלילתו של כל סרט פעולה הוליבודי, אחת הטעויות הגדולות השולטות בעולם המערבי בימינו היא הרעיון שהעונש ההולם על מעשה חטא הוא מותו של הפושע. נכון שאולי זה העונש המגיע לו אך הוא רחוק מלהיות ראוי להיקרא צדק; הרגל זה הוא טעות שנובעת ישירות מהמצב שבו רואים בני אדם כי בעולם קיים עוול רב, אין לו פתרון צודק – לפחות לא כזה שהמערכת המשפטית האנושית הקיימת יכולה לייצר.

 

בחברתנו מקובל לשלם לפושע על מעשיו באמצעות פגיעה בו. אך אין די בפגיעה כזו – ולכן אין הנפגע חש סיפוק מלא כאשר נדון רוצח של בן משפחתו למאסר עולם. אין הדבר אומר שפגיעה באדם רע היא חסרת משמעות או בלתי צודקת לגמרי, כי אין ספק שיש לה ערך מעשי לפחות בתחום ההרתעה, אך היא איננה מהווה ביטוי של צדק אמיתי ומלא אלא, במקרה הטוב, חלק מפתרון מעשי לבעיה המציאותית של קיום הפשע והנזקים שהוא יוצר.

 

למעשה, בשל התמקדות מוטעית בסבל ובכאב הנגרמים לנפגעים ממעשי העוול, שוכחים בני האדם כי בעיית היסוד של הפשעים המבוצעים על ידי חוטאים היא כשל נפשי הקיים בתודעתו של הפושע, שניתן לראותו כסוג של מחלה שאיננה מאפשרת לו לחיות כאדם בריא. בשל היותו של פושע כזה בגדר חולה, רחוקה הכאתו מלהיות תרופה למצבו ויש לחפשה ביסודות נפשו ולא להסתפק ברעיון שבסבלו הוא משלם על הסבל שלו גרם.

 

בחברתנו נפוץ הרעיון של "גמול" – פעולתו של אדם שנפגע, השקולה למעשה הפגיעה בו, כתגובה לפשע. אך כפי שניתן להבין מתצפית במעשי הנקמה של בני אדם כנגד הפוגעים בהם, הגמול איננו מספק וגם רחוק מלהיות צודק. לפיכך אין הוא מביא סיפוק אמיתי לבני אדם שפויים אלא, במקרה הטוב ביותר, את הפסקת הפשע.

 

טעות מסוכנת ביותר, המשותפת לפושע ולקרבנו גם יחד, היא המחשבה של שניהם שהפגיעה שגורמת לסבל תביא לסיפוק; אך גם הפושע הפוגע באדם חף מפשע וגם הקרבן המשיב לפושע מכה אינם זוכים לסיפוק על מעשיהם, בין אם הם פושעים ובין אם הם צודקים. גם אם מדובר בהענשה צודקת, אין הקרבן יכול לקבל סיפוק מלא מגרימת סבל לפושע, פשוט כי ראשית לכל אדם בריא איננו נהנה מגרימת סבל שהיא, גם במקרה הצודק, משום הסתפקות במועט.

במעשה הענישה המסתפק במועט, שהוא גרימת סבל לפושע, אין משום תשלום נאות על הסבל שנגרם על ידי הפשע – ואפילו אם הוא מסייע להפסקתו. הפסקה כזו של פשעים, הקיימת בכל סיום מאבקם של בני אדם טובים ברעים, היא אולי מניעת המשך הסבל שנגרם על ידי הפושעים, אך היא רחוקה מלהיות פתרון של צדק לבעיית הפשע האנושי.

 

מי שמסתפק בהפסקת מעשיהם של הפושעים אינו אלא מסתפק במועט. את הפשיעה יש לראות כלא פחות ממחלת נפש שממנה סובל האדם כבר זמן רב. את הפתרון לה יש לחפש ראשית לכל בהנחותיו המוטעות של הפושע ו/או בכשלים ההגיוניים המובילים אותו להניח שהפשע יביא לו סיפוק – או שיספק לו רווחים.

 

בכל מעשה של פשע יש גרסה של כשל הרווח; בין אם מדובר באדם יחיד הפוגע בחייו או בקנינו של אדם חף מפשע ובין אם מדובר ברוצח מתאבד כמו שליח מלחמת הדת הפלסטיני, בכל מקרה סבור הפושע כי ירוויח ממעשהו. אך בשני המקרים תהיה מניעת הפשע תלויה ביכולתו של האדם הנאור להכחיש את קיומו של הרווח ובהציגו את המוטעה הקיים בו. על ידי כך יחוסל מיסודו כל מה שמניע את מעשה הפשע.

 

אחת ממשימותיו של השואף לצדק תהיה, בהתאמה לכך, חיסולו היסודי של רעיון הסבל כעונש מתאים לפשע; מבחינה זו אכן שומה עלינו לראות את פעולתנו נגד הפשע ככזו של טיפול מונע בו, אך לא כפעולת יסוד לפגיעה רעיונית נגדו, כפי שראוי לעשות. בכל מקרה, חשוב שנדע שמעבר להתגוננות מפני הרוע והעוול המאיימים לגרום לנו סבל, לא נפיק כל תועלת מהשתתפות בהסבת סבל לפושע באמצעות יכולותינו, כי בעצם הנסיון לתת יד למטרה הדומה למטרתו של הפושע קיימת סכנה של רכישת אכזריות שעלולה להיות לנו לרועץ.

 

כי אל לו לאדם המוסרי, אפילו אם הוא חזק דיו, לזכור כי במלחמה למען הצדק אסור לו להסתפק במועט של ענישת הפושעים; הוא חייב לעולם לא להפסיק להשתדל למצוא את דרך הפעולה שתגרום לפושע העומד מולו לראות את טעויותיו ולוותר עליהן. אסור לו להסתפק במועט ולחשוב שדי בהתמודדות עם הפשע הקיים; עליו לפעול כדי שהפושעים – יהיו אשר יהיו – יפסיקו לחשוב שחטאיהם יקדמו אותם ולפיכך יפסיקו את פשעיהם.

 

מנקודת מבט זו ניתן להבין בצורה שונה גם את הפתרונות הלקויים שמנהיגיה של ישראל מוכנים לקבל לגבי המצב המדיני; אין די בשום סוג של הסכם עם אויב שאין בו תשלום מלא על כל הנזקים שנגרמו בעטיו וגם אסור למדינת ישראל להסתפק בשכנות לארץ לא צודקת, אשר העומדים בראשה מדכאים את עמיתיהם ופוגעים בזכויותיהם. כל מצב מוסכם, שבו תהיה ישראל מוכנה לקיומם של פשעים – אפילו אם אינם מכוונים כלפיה – הוא מצב לא מוסרי שיהווה הסתפקות במועט ביחס למצב של צדק אמיתי.       

 
 
 

תתי-קטגוריות

נתונים נוספים