הסתפקות במועט

הסתפקות במועט

על הגמול הראוי לפשע

 

לא תמיד ההסתפקות במועט היא חיובית – ובמיוחד לא כאשר אדם איננו דורש את המגיע לו ממי שפגע בו במלואו ומתפשר על פחות מכך. דבר כזה מבטא אי צדק – ולא רק בכך שהנפגע איננו מקבל את מלוא הפיצוי שלו הוא ראוי אלא שהפושע ממשיך במעשיו הרעים וגורם לעוד ועוד קרבנות. במציאות הפוליטית-הסטורית של מדינת ישראל, דוגמה מובהקת לגישה זו היא ויתורה של המדינה על המגיע לה מהעולם הערבי על הנזקים שגרם לה, והסתפקותה בחלק קטן הרבה יותר מן המגיע לה מאויביה.

 

כפי שראוי לו לאדם להקפיד על תשלום נאות לפעלו ואסור לו להסתפק בפחות מכך, על האדם המוסרי לתבוע גמול הולם גם כעונש למי שעשה מעשה פשע ולא פחות מזה. בהקשר זה, מהווה הרעיון של "עין תחת עין" ציון של תשלום צודק אך לא פתרון מלא וכולל לבעיית הרוע, הרחוק מלהיות רק קביעת התשלום הראוי למעשה הפשע.

 

כפי שניתן להבין מעלילתו של כל סרט פעולה הוליבודי, אחת הטעויות הגדולות השולטות בעולם המערבי בימינו היא הרעיון שהעונש ההולם על מעשה חטא הוא מותו של הפושע. נכון שאולי זה העונש המגיע לו אך הוא רחוק מלהיות ראוי להיקרא צדק; הרגל זה הוא טעות שנובעת ישירות מהמצב שבו רואים בני אדם כי בעולם קיים עוול רב, אין לו פתרון צודק – לפחות לא כזה שהמערכת המשפטית האנושית הקיימת יכולה לייצר.

 

בחברתנו מקובל לשלם לפושע על מעשיו באמצעות פגיעה בו. אך אין די בפגיעה כזו – ולכן אין הנפגע חש סיפוק מלא כאשר נדון רוצח של בן משפחתו למאסר עולם. אין הדבר אומר שפגיעה באדם רע היא חסרת משמעות או בלתי צודקת לגמרי, כי אין ספק שיש לה ערך מעשי לפחות בתחום ההרתעה, אך היא איננה מהווה ביטוי של צדק אמיתי ומלא אלא, במקרה הטוב, חלק מפתרון מעשי לבעיה המציאותית של קיום הפשע והנזקים שהוא יוצר.

 

למעשה, בשל התמקדות מוטעית בסבל ובכאב הנגרמים לנפגעים ממעשי העוול, שוכחים בני האדם כי בעיית היסוד של הפשעים המבוצעים על ידי חוטאים היא כשל נפשי הקיים בתודעתו של הפושע, שניתן לראותו כסוג של מחלה שאיננה מאפשרת לו לחיות כאדם בריא. בשל היותו של פושע כזה בגדר חולה, רחוקה הכאתו מלהיות תרופה למצבו ויש לחפשה ביסודות נפשו ולא להסתפק ברעיון שבסבלו הוא משלם על הסבל שלו גרם.

 

בחברתנו נפוץ הרעיון של "גמול" – פעולתו של אדם שנפגע, השקולה למעשה הפגיעה בו, כתגובה לפשע. אך כפי שניתן להבין מתצפית במעשי הנקמה של בני אדם כנגד הפוגעים בהם, הגמול איננו מספק וגם רחוק מלהיות צודק. לפיכך אין הוא מביא סיפוק אמיתי לבני אדם שפויים אלא, במקרה הטוב ביותר, את הפסקת הפשע.

 

טעות מסוכנת ביותר, המשותפת לפושע ולקרבנו גם יחד, היא המחשבה של שניהם שהפגיעה שגורמת לסבל תביא לסיפוק; אך גם הפושע הפוגע באדם חף מפשע וגם הקרבן המשיב לפושע מכה אינם זוכים לסיפוק על מעשיהם, בין אם הם פושעים ובין אם הם צודקים. גם אם מדובר בהענשה צודקת, אין הקרבן יכול לקבל סיפוק מלא מגרימת סבל לפושע, פשוט כי ראשית לכל אדם בריא איננו נהנה מגרימת סבל שהיא, גם במקרה הצודק, משום הסתפקות במועט.

במעשה הענישה המסתפק במועט, שהוא גרימת סבל לפושע, אין משום תשלום נאות על הסבל שנגרם על ידי הפשע – ואפילו אם הוא מסייע להפסקתו. הפסקה כזו של פשעים, הקיימת בכל סיום מאבקם של בני אדם טובים ברעים, היא אולי מניעת המשך הסבל שנגרם על ידי הפושעים, אך היא רחוקה מלהיות פתרון של צדק לבעיית הפשע האנושי.

 

מי שמסתפק בהפסקת מעשיהם של הפושעים אינו אלא מסתפק במועט. את הפשיעה יש לראות כלא פחות ממחלת נפש שממנה סובל האדם כבר זמן רב. את הפתרון לה יש לחפש ראשית לכל בהנחותיו המוטעות של הפושע ו/או בכשלים ההגיוניים המובילים אותו להניח שהפשע יביא לו סיפוק – או שיספק לו רווחים.

 

בכל מעשה של פשע יש גרסה של כשל הרווח; בין אם מדובר באדם יחיד הפוגע בחייו או בקנינו של אדם חף מפשע ובין אם מדובר ברוצח מתאבד כמו שליח מלחמת הדת הפלסטיני, בכל מקרה סבור הפושע כי ירוויח ממעשהו. אך בשני המקרים תהיה מניעת הפשע תלויה ביכולתו של האדם הנאור להכחיש את קיומו של הרווח ובהציגו את המוטעה הקיים בו. על ידי כך יחוסל מיסודו כל מה שמניע את מעשה הפשע.

 

אחת ממשימותיו של השואף לצדק תהיה, בהתאמה לכך, חיסולו היסודי של רעיון הסבל כעונש מתאים לפשע; מבחינה זו אכן שומה עלינו לראות את פעולתנו נגד הפשע ככזו של טיפול מונע בו, אך לא כפעולת יסוד לפגיעה רעיונית נגדו, כפי שראוי לעשות. בכל מקרה, חשוב שנדע שמעבר להתגוננות מפני הרוע והעוול המאיימים לגרום לנו סבל, לא נפיק כל תועלת מהשתתפות בהסבת סבל לפושע באמצעות יכולותינו, כי בעצם הנסיון לתת יד למטרה הדומה למטרתו של הפושע קיימת סכנה של רכישת אכזריות שעלולה להיות לנו לרועץ.

 

כי אל לו לאדם המוסרי, אפילו אם הוא חזק דיו, לזכור כי במלחמה למען הצדק אסור לו להסתפק במועט של ענישת הפושעים; הוא חייב לעולם לא להפסיק להשתדל למצוא את דרך הפעולה שתגרום לפושע העומד מולו לראות את טעויותיו ולוותר עליהן. אסור לו להסתפק במועט ולחשוב שדי בהתמודדות עם הפשע הקיים; עליו לפעול כדי שהפושעים – יהיו אשר יהיו – יפסיקו לחשוב שחטאיהם יקדמו אותם ולפיכך יפסיקו את פשעיהם.

 

מנקודת מבט זו ניתן להבין בצורה שונה גם את הפתרונות הלקויים שמנהיגיה של ישראל מוכנים לקבל לגבי המצב המדיני; אין די בשום סוג של הסכם עם אויב שאין בו תשלום מלא על כל הנזקים שנגרמו בעטיו וגם אסור למדינת ישראל להסתפק בשכנות לארץ לא צודקת, אשר העומדים בראשה מדכאים את עמיתיהם ופוגעים בזכויותיהם. כל מצב מוסכם, שבו תהיה ישראל מוכנה לקיומם של פשעים – אפילו אם אינם מכוונים כלפיה – הוא מצב לא מוסרי שיהווה הסתפקות במועט ביחס למצב של צדק אמיתי.