10 יהדות

הכוח החשמלי

הכוח החשמלי

מה שידוע ולא ידוע

 

חיי האדם – של כל בני האדם – הם של פסיחה על הסעיפים בין כל מה שידוע, מובן ומוסבר במציאות חייו לבין הלא-ידוע, הנסתר והנעלם שבהם. מעשית, על כל אדם מוטל להכיר בהבדל שבין שני אלה ולחיות לפי ההבדל העקרוני הזה.

 

הבדל זה בין שתי מערכות מושגים, מלים וביטויים קיים בחייו של כל אדם, בלי קשר למידת הידע שבידו, ועליו למצוא את הדרך הנכונה לנהל את חשיבתו, ידיעתו ואמונתו בנושא זה. אם חושב מישהו שהוא יודע כל או מאמין בכך שניתן לדעת את כל פרטיו של הקיים ואת מלוא היחסים ביניהם הוא איננו מעשי בלשון המעטה או שהוא טועה טעות עקרונית.

 

השאלה המוצגת כ"איפה היה אלוהים בזמן השואה הנאצית?" מתייחסת בדיוק לסוג הידע שלגביו מה שמוגדר על ידי האדם הוא כבלתי ידוע, כלומר שהוא מגדיר איזה סוג אירועים, תופעות ועובדות אינן בהירות לאדם ו/או אינן ניתנות לפתרון על ידו.

 

לרוב מאמין הלא-מאמין כי האדם הדתי מחזיק בסתירה שמתבטאת בכך שהוא מצהיר על אמונה באלוהים תוך כדי הודאה באי הבנתו רבים ממעשיו המציאותיים; בשל כך נראה לו כי האדם הדתי רואה את מושג האלוהים כתירוץ הממלא תפקידו של מילוי הריק שיש בדעתו לגבי הסיבות לקיומם של דברים כמו בריאת העולם או הסברן המעשי של מצוות האל.

 

אך בפועל מה שמתרחש במציאות בכלל ובמציאות קיומו של האדם בפרט הוא רק היות ידיעתו אחראית מבחינתו גם על הידוע לו וגם על הלא ידוע לו או, במלים אחרות, האדם האומר "אני יודע שאינני יודע" מצהיר בכך כי לצד כל מה שהוא יודע קיימים גם דברים שהוא אינו מבין בעולם ואינו יודע במציאות.

 

הדוגמה הפשוטה לסוג דבר כזה היא כל מה שמומצא ומגיע לידי גילוי אנושי לפני שזה מתרחש. למשל: עד לפני כמאתיים שנה לא היה החשמל בבחינת ידוע ואילו עתה כל העולם המדעי נהנה ממנו – על אף שהוא רחוק מלהיות מוסבר באופן מלא לרוב בני האדם.

 

החשמל הוא דוגמה מוחשית למה ש"ידוע" ו"איננו ידוע" בו בזמן כי אף על פי שהאדם יודע אודותיו והרבה מכל מה שיש לדעת כדי להפעילו אין הוא יכול לטעון להבנת כל מה שקיים ביסודו; ובאשר לאלוהים, מעורב בדבר עקרון שבו משתמשים אנשי המסורת היהודית, כי חייב האדם הישר להכיר בכך כי החוקים הטבעיים שלפיהם מגיע הכוח החשמלי לידי פעולה במציאות אינם בהישג ידו מבחינה ידיעתית באופן מלא – אך אין הוא יכול להתנער מקיומו היום-יומי.

 

מבחינה זו מהווה החשמל דוגמה חותכת לעצם הקיום במציאות של כוחות שהאדם יכול להגיע בידיעתו לזיהויים, תפיסתם ושליטה בהם גם אם אין הוא מאמין באלוהים – ואחד מהצורות לתאר את האלוהים הוא מכלול הכוחות הקיימים בטבע, והחשמל – בהיותו היסוד להקמתן של תחנות הכוח המשרתות בימינו את פעולות האדם - הוא אחד מהם.     

להיות מציאותיים

להיות מציאותיים

על חשיבות ההכרה במציאות

 

שוב ושוב אומרים מנהיגי המדינה לאזרח הישראלי ששומה עליו "להיות מציאותי"."אם תהיה מציאותי" הם אומרים לו "ייקל עליך להבין את דרישות התנאים המאלצים את כולנו לפעול בהתאמה להם, ואשר אתה סובל מהם כל כך".

 

להיות מציאותי היא, למעשה, מה ששומה על אדם לעשות כדי להגיע לרמה טובה של קיום. זוהי פעולת האדם בהתאם למה שמציאות קיומו מאפשרת לו. האדם – ובכלל זה האדם היהודי - מנסה לחשוף את האמת לגבי מה שהוא, למעשה, העובדות הראשיות בחייו אלה: העובדות הפוליטיות הראשיות בהקשר זה הן א. שהוא עבד המדינה. ב.ששליטיה חיים על חשבונו. ג.שאין לו כל דרך חוקית להתנער משליטתם ולשוב לעצמאות כללית.

 

מבחינה מציאותית, נולד האדם בכלל – ובמיוחד האדם היהודי - כמהות חופשית, אשר חופש הבחירה שלו מבטא את יכולתו לעשות ככל שעולה על רצונו, ומבלי ששום כוח חיצוני יעמוד בדרכו ליישם את חפצו. דווקא מכיוון שכל יצור חי נולד עלי אדמות כשטבעו הקבוע מראש מתבטא ביכולות פעולתו, ניתן להבחין בכך שאם לא ימלא האדם תנאים אלה של טבעו הוא עלול להחמיץ חלק חשוב מטבעו הייחודי.

 

כשיש לאדם כשרון מיוחד לביצוע פעולה מסויימת תהיה אי ביצועה החמצה קשה של חייו. אך בכך לא יסתכם הדבר; החמצה זו תהפוך את חייו לאומללים ואת קיומו היום-יומי לקשה במיוחד. זה מה שיהיה מן הסתם גם גורלו של העם היהודי אם לא יממש את יכולותיו הייחודיות כעם.

 

כצאצאי העם היהודי שומה עלינו להיות מודעים ליכולות המיוחדת שלנו כעם. גם אם איננו שומרי מצוות או אנשים דתיים, הרואים את נקודת המבט האלוקית כנקודת המוצא להבנת עתידנו, יכולים אנו להניח כי הישגיו של היהודים בעולם הם הדבר המובהק ביותר שיכול הוא להציג לגבי עצמו כ"תעודת זהות" כלל-מציאותית. וזה גם מה שצריכים היו לקחת בחשבון מנהלי המדינה, אשר לקחו על עצמם את הדאגה לגורלו של העם.

 

עתידו של עם ישראל נתון בידיהם של בני אדם שאינם רואים קשר כלשהו בין מציאות היכולות המיוחדות שיש לרוח ישראל לבין מחוייבות יישומן של יכולות אלה במציאות קיומו בעולם. בהתנהלותם מאז קום המדינה מראים הם כי הם אינם רואים את הקשר הכרח פעולות ניהולם אותו לבריאותו הנפשית. יחסם של ראשי מדינת ישראל אל עם ישראל כאילו היה אחד מעמים רבים עלול להיות הרה גורל לגבי מימושו העצמי – ומה שיביא לתוצאות הרות אסון לגבי יכולתו העתידית.  

 

עם ישראל איננו עם "טבעי"; עבור עם ישראל, אין המשמעות של להיות מציאותי אך ורק קיום של חיים, אלא סוג של קיום ייחודי שאין כדוגמתו בעולם. היהודי – הן כיחיד והן כעם – מייצג תפיסת מציאות מיוחדת בהעמקתה וביכולת התמקדותה; היהודי יכול להביא לעולם התפתחות מפליגה בכל תחומי הרוח ואל לו להחמיץ זאת בגלל הנהגה פוליטית חסרת מעוף, אשר תראהו רק כאחד מעמים אחרים שכל מטרתם קיום חומרי ו"טבעי".

 

ההסטוריה של עם ישראל מלמדת את כל המתבונן בה בתשומת לב כי היא מכילה ערכים שרק המחקר המדעי יכול להראות את ייחודיותם ביחס לשאר עמי העולם; צורת התארגנותו של העם מימיו הראשונים בהסטוריה העולמית, מערכת החוקים המיוחדת שלו, שאותה קיבל עליו זמן קצר לאחר שיצא ממצרים ודרך התנהלותו בארצו ובגלות לאחר שהועזב ממנה מצביעה על כך שהעם היהודי ניחן בתכונות מיוחדות שמאפשרות לו להתמודד עם תנאים ואתגרים מיוחדים במינם.

 

לאורך כל ההסטוריה הארוכה שלו הצליח העם היהודי להגיע להישגים מיוחדים במינם, המצביעים על כך שה"מציאות" שלו נועדה להיות שונה לגמרי מ"מציאות" קיומם של שאר עמי העולם באופן בולט: עם ישראל הצליח להגיע להישגים גבוהים במיוחד ביחס לשאר עמי העולם – והוא עשה זאת על אף שהוא לא קיבל כל הנחות מיוחדות לטובה; למעשה, ההיפך הוא הנכון: לאורך כל השנים הארוכות של קיומו ידע עם ישראל קשיים קיומיים רבים ביותר, אך הוכיח כי רבים מקשיים אלה נבעו כתוצאה מכך ששמר על ערכים גבוהים מכל משמר – וכי לאלה שמור היה מקום של כבוד בתרבותו.

 

מבלי להתהדר באיכויותיו המיוחדות בפני כל העמים האחרים ידע עם ישראל כי הוא מחזיק ביכולת מיוחדת של ידיעת המציאות וכי הוא מגלם במהותו אולי את היכולת הגבוהה ביותר של קבוצה אנושית להתמודד עם תנאי מציאות ולהצליח הן להחזיק מעמד בה והן לגלות תעצומות נפש מיוחדות שיש בהן כדי להביאו לתוצאות מיוחדות מבחינה מציאותית. במובן זה, לפחות, ניתן לראות בבני ישראל בני אדם המסוגלים להיות מציאותיים במיוחד, כלומר לזהות את מה שמאפיין אותם ואף להפוך ערכים אלה לכלים שבאמצעותם מסוגל הוא לתרום לא רק לעצמו אלא לכל הסובבים אותו.

 

לעם היהודי יש אפשרויות גדולות במיוחד; יחסית לשאר העמים הצליח עם ישראל לשמור על קיומו בכל תחום טבעי ותרבותי, וןאף לעצב באופן מיוחד רמת הישגיות טובה בתחומים רבים אחרים. רבים מהישגיהם האובייקטיביים (מציאותיים) של אנשי הרוח היהודיים היו לשדרוגים כלל-עולמיים בתחומי המדעים השונים וקידמו את האנושות כולה. מבחינה זו, תוקף האמירה "להיות מציאותי" ביחס לעם זה חורגת מהתייחסות לכל שאר העמים, ויש בה כדי להגביר את נכונותם המציאותית של ערכיו, על אף הקשיים המוטלים עליו.

 

יכולתו המציאותית המיוחדת של עם ישראל לשפר את ביצועיו בפרקים העדכניים של קיומו (כמו בשובו לאדמתו העתיקה) היתה לשם דבר בין כל אלה שמעוניינים להביא קידמה ופריחה למקומות חדשים. גם מבלי לגרור אל הענין את הבטחת האל העתיקה שקיימת עוד לפני שהגיע העם לארץ ישראל ממסעו במדבר אחרי יציאת מצרים, יכול כל אדם להבחין ביכולת המיוחדת של עצמאות העם הזה ויצרניותו אשר התבטאו ביכולתו להקים ממש "יש מאין" ארץ פורחת, תרבותית ומתקדמת בכל תחום אנושי ובתנאים של מלחמה להגנה עצמית, כאשר הוא מסייע לכל שכניו (כולל אלה שתקפו אותו).

 

בהקשר זה מתבלט באופן ברור הקוץ שבאליה; עם ישראל לא הוערך כהלכה על ידי כל אלה שמעורבים בבנייתו, החל מהיהודים שומרי המצוות וכלה באנשי העמל החומריים בתחומי המדע והחקלאות. כל אלה לא הצליחו "להיות מציאותיים" במלוא מובן המילה: הם לא הצליחו לראות נכוחה את יכולתו של העם היהודי לתפוס את מלוא המשמעות של יכולת פעולת המציאות המיוחדת שלו. בשל חוסר זה החמיצו מנהיגי ישראל את ההזדמנות להפוך את העם בארצו לדוגמה חיה של הצלחה עובדתית בהסטוריה העולמית; זו הסיבה שבגללה ממשיך העם היהודי, על אף על הצלחותיו המיוחדות, להגרר משלב לשלב מבלי לבצע הלכה למעשה את יישומם של יכולותיו באופן ברור. עם ישראל של היום עדיין מרשה לשליטיו לכלוא אותו בארצו בתנאים קשים מבחינת תנאי המציאות המוסריים שלו.

את ההכרח להכיר במציאות ולהיות מציאותי בהקשר היחס לעם ישראל ניתן להדגים במשל פשוט: אם מגדל אדם בחוותו סוסים אציליים במיוחד, כאשר הוא מאמין שמדובר בחמורים ומספק להם רק את נהדרש על ידי חמורים, הוא לא יגיע לגידול רמה טובה במיוחד של סוסים וייכשל במשימתו. כך הוא במקרה של עם ישראל, שהוא האציל מבין העמים הקיימים ונכון לו עתיד מזהיר של קידום עצמו והאנושות גם יחד.         

ערך האדם ביהדות

ערך האדם ביהדות

 

על בני עם ישראל לשדרג את תחושת הגאווה שברשותם בשל היותם יהודים. שדרוג זה משמעו שעליהם ללמוד להבין כי אין הגאווה היהודית סוג של הרגל או הלך-רוח אלא עובדת מציאות הנסמכת על עובדות מציאותיות שבראשן הערך שרואה האדם היהודי בעצמו כאדם.

 

רבים בעולמנו מתבלבלים תכופות בין הוקרת ערך האדם כגבוה בשל קרבתם הרגשית כלפיו, אך בחברות מסויימות – שהיהדות היא מובילת הדרך שביניהן – מעריכים את כל בני האדם באשר הם ורואים, על כן, מקום לתפוס את כל בני האדם בעולם כיצורים בעלי צלם אלוהים.

 

מבחינה יהודית דתית בריאת האדם על ידי האל קודמת לבריאת העם היהודי, אף על פי שמבחינת מדרגה נמצא העם היהודי מבחינה פוטנציאלית במקום הגבוה ביותר בין עמי העולם. דבר זה אומר שהערך האנושי גבוה ביותר מבחינה עקרונית ועולה אף על ערכו של העם היהודי. לפיכך אין להסיק ממעמדו של היהודי כי ניתן להציבו כעולה על גזע אנושי אחר כלשהו (כפי שעשו, למשל, הנאצים). בשל כך מוענקת עלידי ההתייחסות היהודית משקל של כבוד רב לערך האנושות בכללו, בהנחה שערך כזה קיים ברשותו של כל אדם באשר הוא.

 

היהודי איננו רואה בני אדם המחזיקים באמונות שונות משלו – אף כי לדעתו הם טועים – כפחותי ערך מבחינה אנושית. כדי להסדיר מערכת יחסים נאותה עם כל בני העולם ניתן למצוא ביהדות את 7 מצוות בני נוח; מדובר בחובות אנושיות כלליות ששומה על כל אדם באשר הוא לקיימן מתוקף היותו נברא בצלם האל וככזה עולה על בעלי החיים. אך אין היהדות, המכירה במצוות בני נוח, מופקדת לשמור בעולם על קיומן של מצוות אלה; מדובר במצוות טבעיות, שהשכל הישר מצדיקן ומאשרן, וכדי למלאן אין האדם מחוייב לדבר נוסף.

 

ההכרה במצוות אלה ביהדות איננה מעניקה לאדם היהודי רשות או אפשרות לראות את מי שאינו יהודי ככזה שמחוייב להלכה היהודית או כאדם שניתן לפגוע בזכויות האדם שלו.

 

ההבדל בין היהדות לאיסלם או לנצרות הוא בכך ששתי דתות אלה, על אף שיצאו מחלציה של היהדות, מצאו לנכון לכפות את השקפתן על בני אדם אחרים בכוח הזרוע בשל האמונה בכך שאמיתותן עולה על זו של שאר הדתות. אך היהדות איננה עושה כך – ולא בגלל שאין היא רואה את אמיתותיה כמציאותיות ואמיתיות באופן מלא, אלא דווקא בגלל ההכרה היהודית במציאות בכלל ובמציאות הטבע האנושי בפרט; היהדות לוקחת בחשבון את טבע האדם בהיבטיו המציאותיים החשובים, שהגדול בהם מתבסס על כך שהאדם הוא בעל זכויות המקנות לו חסינות כלל-עולמית שאינן מתירות לפגוע בו – ולכך מצטרפת הזכות שמוענקת לו על ידי חופש הבחירה שלו, אשר איננה מרשה לדבר זולת יכולת הבחירה היחידאית שלו לקבוע את אמונתו.

 

מתוקף זה מעניקה היהדות לכל בני האדם את הזכות והאפשרות להתקדם באופן עצמאי אל האמת כראוי לאדם: באמצעות לימוד והתקדמות עצמאיים וחופשיים וללא כפיה. דבר זה מביא בדרכו להבנה שדרך היהדות תואמת גם את השלום הכלל-עולמי המהווה את התגשמות חלום רבים. מבחינה זו, כמה מגוחך הדבר שזרים כופים על היהדות שלום.

לא סתם

לא סתם

חיי האדם היהודי

 

בעולם של ימינו מניחים רוב בני האדם (אם בכלל המחשבה עולה על דעתם) כי לא קיימים מטרה או תכלית מוגדרים לחיי האדם. אך לפחות כשמדובר באדם היהודי הרי זה אינו אדם של חיים רגילים, שגרתיים, שבהם רק עצם הקיום הוא משאת הנפש ודי בכך.

 

חיי האדם בכלל והיהודי בפרט הם, למעשה, חיי עמל; החיים נזקקים לצרכים מסויימים שעל כל מי שהוא בעל-חיים מוטל למלא את צרכי הקיום שלו, שאם לא כן לא יוכל להמשיך ולחיות. כל מי שחי בעולם צריך למלא תפקיד מסויים, אשר צרכיו הטבעיים מבטאים אותו ועליו להשלים את הצרכים האלה כדי ליהנות מחייו באופן מלא.

 

העולם נברא מתוך כוונות מסויימות, שבהן כל עולם החי, הגזע האנושי והאדם היהודי הם נזר היצירה האלוהית. מבחינה זו יש מטרה, סיבה ותכלית לכל בעל חיים. אין עליהם לדעת מה בדיוק היא מטרה זו אך די להם בכך שאין חייהם כאלה של סיפוק אם אינם דואגים לצרכיהם.  

 

היהודי נברא כדי למלא תפקיד מסויים בתכנית האלוהית, שמטרתה הכוללת היא לברוא עולם של חיים טובים לכל, והאדם היהודי הוא, בכל אלה, המגשים הראשי של האפשרויות הקיימות בעולמו של האל. אלא ששומה על היהודי – כמו כל חי הקיים בעולמו של האל - למצות את האפשרויות שמעניק לו טבעו. אם יעשה זאת הוא יישם את חלקו בתכנית האלוהית ויקבל את השכר המזומן למיישמיה של תכנית האל.

 

תכנית חיי היהודי הם אחד מן החלקים הקשים והמשוכללים ביותר בתכנית הכללית של האל; הם אינם מבטיחים אושר או שמחה עלי אדמות וייתכנו בהם סבל וצער גדולים. אך המציאות היא הרבה יותר מהחיים עלי אדמות – ומגשימיה אינם חורגים מהמוטל עליהם בכל מצב, גם אם אין הם מודעים כלל להיקף תכלית חייהם במסגרת משימות האל.

 

לגבי הלא-יהודי אין בכל זה אלא משום תיאוריה ריקה או רעיון שהוא כגוף נטול בשר, אך ניתן לבחון מחשבה זו ברמה של העולם הפסיכולוגי של האדם היהודי; פרט אחד כזה הוא בדיקת הנטיות נפשיות הקיימות באופן מובהק בעם היהודי מאז ומתמיד, וביניהן: ההימשכות לידע כללי, ליצירה אמנותית ולהתוויית חותם יחידאי בנתיבי העולם.

 

מקומו של האדם היהודי בסולם תיקון העולם הוא המסביר מדוע מטבעו מקורב היהודי יותר מהשאר לידע הכללי לגבי העולם, כפי שמומחש הדבר על ידי מקומם של היהודים ברשימות ההישגים הגדולים בכל תחום כלל-אנישי, כמו זו של פרסי הנובל. לכל מי שעסק עם יהודים ידוע כי אחד מהמאפיינים הטבעיים של היחיד היהודי הוא ענינו המוגבר במתרחש בעולם ושאיפתו לגבש דעה מוצהרת ברבים מן הנושאים המוכרים לכל.

 

אחד מנושאים אלה הוא העיסוק באמנות; הרבה מעבר ליחסיות המספרית שלו, גדול הוא מספרם של היהודים העוסקים בהצלחה גדולה בביצוע מוסיקלי. זהו אחד התחומים שבהם ניכרת תרומת האדם היהודי לאיכות חיי האנושות ולשדרוגה בעולם הזה.   

 

האדם היהודי אינו חי חיי ידיעה מפורטת לגבי מקומו בעולם או לגבי כל פעולה שהוא עושה או שהוא מעורב בה אך מבחינה יחסית, בעצם העובדה שהוא מחזיק בתיאוריה מקיפה המובעת בדברי התורה, המודגשים שוב ושוב בפרשנות גדולי התורה שבכל הדורות, שדבריהם תואמים זה את זה, יש לו תפיסה היקפית טובה של הידע התואם את מצב המציאות.

 

ידע זה הוא, למעשה, מה שקרוי מן התקופה היוונית ידע פילוסופי; יש בו, בידע זה, די כדי להציב את הידע האישי היחידאי שבידי האדם בהקשר מציאותי מלא ולבחון אותו ביחס לשאר תחומי הידיעה האנושית. בהקשר זה, הוא כולל התייחסות לאלוהים שברא את העולם, למצוותיו ולמשימתו של העם היהודי בעולם. באמצעות ידיעה זו מקבל האדם היהודי סוג חוסן מיוחד העולה על ידע שאין בו גורמים כמו ההבטחה האלוהית המבטיחים את קיומו גם אל מול גורמי אויב אשר פוגעים בו לאורך דרכו הארוכה. מבחינה זו, העם היהודי הוא חסין במיוחד אל מול קשיים מיוחדים הנובעים ישירות ממשימתו הייחודית, כמו התמקדותו בשמירת המצוות הכוללת את טהרת העם ומשפחותיו ואת התנהגותו המוסרית המיוחדת, המהווה גורם מנחה בכל הקשר מעשי, כמו הקפדה על ערכיו הנוגעים למוסריותו המיוחדת בעולם.

 

כשהיהודי מצוייד בידיעה מקיפה ומפורטת (אף כי לא מלאה) לגבי דרך החיים שמצווה עליו לאמצה בחייו הוא חש, לרוב, חוויית חייו ייחודית ומציותה העובדתית של חוויית החיים שלו מאפשרת לו לחוות אושר אנושי מיוחד במינו, העולה לאין ערוך על סוגי האושר המקובלים על שאר חלקי האנושות. תצפית על העם היהודי מלמדת כי שומר המצוות קונה לעצמו נחת מיוחדת אם וכאשר הוא ממלא את מצוות ד', שאין דומה לה בתבל – וכי מאידך אין הוא נפגע באופן מיוחד ממטלת שמירת המצוות שיש לו.

 

אך בעיקר ומעל לכל, מצוייד האדם היהודי המאמין, אשר השקיע חלק ניכר מחייו בלימודים מפרכים, בתמונת הקשר כללית של המציאות, המאפשרת לו עמידות רבה ביחס לשאר מיני האדם, אלא אם כן השיגו גם הם רמה גבוהה של ידיעה לגבי המציאות; האדם היהודי הוא מציאותי הרבה יותר במיוחד לגבי נושא חשוב מרכזי והוא נצחיות החיים. כלומר: היות חיי האדם מהות אשר משך קיומה חורג בהרבה ממשך חיי הגוף האנושי החומרי עלי אדמות.

 

ידיעתו של האדם היהודי המאמין אודות נצחיות הנפש והדרכים הרבות והמתוחכמות של התקשרותה של זו לבורא העולם מציבה לכל חייו תשתית מיוחדת של איכות קיומית, אשר איננה נשמטת עם התקלותו של אדם זה בקשיי הקיום או בעימותים הרבים אשר עליו לחוות עם שונאי בורא העולם ועם נציגיו, שהוא כלול בהם. כאשר הוא יודע במידת ודאות גבוהה ביותר על המשכיות קיומו בעולם ועל היות חייו עלי אדמות רק חלק פחות חשוב מכלל קיומו ועמלו בעולם – וכאשר יודע הוא כי כל מעשה חיובי שלו זוכה בשכר טוב אשר מוענק ליראי ד' מלא האדם היהודי סיפוק ואושר שאין בעולם תקלה או קלקול שאין הוא יכול לעמוד בפניהם.  

 

 

 

חוכמה מעשית

חוכמה מעשית

מן הכלל אל הפרט

ספרים רבים קיימים בארון הספרים היהודי. אלה מקיפים טווח גדול של ידע, החל מידע מופשט הנוגע לכללי קיום המציאות והעולם (שבפילוסופיה מוגדר לרוב ככזה הנוגע למטפיסיקה – מדע היש) וכלה בידע הנוגע לחיי האדם היחיד בפועל. טווח זה מקיף את כל מסגרת הידע האנושי וקושר יחדיו את כל פרטיו לאחדות אחת. מבחינה זו קיימת התאמה בין הדרך שבה רואה מסורת ישראל את האל – כאחדות הדברים כולם – לבין הדרך שבה שומה על האדם לנהוג בהתאמה לדבריו. על דרך המשל ניתן לראות בכל המכלול הזה מערכת המקיפה את יחסי הכלל והפרט, שבה יכול האדם לראות איך כללי פעולתו הפרטיות בחייו תואמים את הכללים שלפיהם פועלים המציאות והעולם.

 מבחינת עולם הספר היהודי עקרון זה מתבטא בכך שמעבר לספר הספרים – התנ"ך – מהווה התלמוד את היצירה הספרותית הראשית שבה עוסקים גדולי ישראל לאורך הדורות. כי אף שהתלמוד נוצר במשך שנים רבות אחרי התנ"ך אין הוא נפרד ממנו, ובמיוחד לא התורה, שהיא החלק הראשון בו. דבר זה, התלמוד, המבוסס על התורה והמסתמך עליה, הוא ביטוי של היותו מקשר בין התורה לבין ההלכה, כלומר שתפקידו בחיי העם היהודי כמוהו כתפקידו של מורה המתמחה ביישומם המציאותי של הכללים הקיימים בתורה.

בזמן שמצוות התורה מהוות צורה של הגדרת עקרונות פעולה כלליים, מהווה התלמוד בנין בעל היררכיה של פירושים המקושרים פנימית בהתאם לרשימת נושאים סדורים הנוגעים לחיי האדם היהודי. ספר התלמוד מציג את מאות שנות הדיונים המורכבים והמפורטים שנערכו בין אישים גדולי דעה ועמדה, אשר עסקו בהנחיות מעשיות לגבי דרך יישומם במציאות המעשית של מצוות האל.

המצוות מוכרות לרובם ככולם של היהודים מקריאה בספר התורה, שבו הן נמסרות בלשון האל, שהבנתה איננה פשוטה ושווה לכל נפש. דבר זה יוצר מרחב אפשרויות הבנה ופירוש בלתי מוגבל אשר בעולמו של אדם חסר השכלה יכול להתבטא בצורות רבות, שונות לגמרי זו מזו ואף סותרות. הבאתו של כלל או עקרון המנוסחים כמצווה תורנית למציאות הפעולה המסויימת של חיי היהודי שומר המצוות היא משימה רבת אתגר המחייבת דיוק והבנה.

 לצורך מילוי תנאי זה של אחדות הבנתית אשר תקיף עם שלם על ריבוי דורותיו אשר נפוץ עלי אדמות בכל העולם במשך אלפי שנים יצרה יהדות את מנגנון ההעברה של חוכמת ישראל  שמטרתו להגיע ליעילות המירבית מבחינת השאיפה לאחדות ודייקנות שנדרשים להסכמה ברמה גבוהה של חכמי הדורות של מסורת ישראל הן לגבי מידת ההעברה של ידע מפורט בנושאים הרבים שהתורה מתייחסת אליהם והן לגבי התקשורת המורכבת של יוצרי ההלכה בינם לבין עצמם, אשר מבססים את עמדותיהם על כל מה שקיבלו בהשתלשלות שנמסרה לידם מנקודת הגיבוש הראשונית של עם ישראל. לפיכך, ציות לכללים המבוססים על ההשקפה הנוגעת לדרך הנכונה ליישום ההלכה בחיים ביחד עם הסכמה מאוחדת ומאחדת לגבי המתרחש במציאות הוא שאיפשר לאלפי חכמי היהדות להוביל את מליוני בני העם היהודי בהסטוריה הארוכה שלו (הארוכה ביותר בתולדות העולם) מן הכלל התורני לפרט היחידאי. 

 
 
 

תתי-קטגוריות

  • 10 א יהדות

    מאמרי מחשבה על נושאים שונים מן המסורת היהודית


    מונה מאמרים:
    77

נתונים נוספים