מדינה רמאית

מדינה רמאית

מעבר לפרטים רבים שבהם פגעה מדינת ישראל בזכויות היסוד של אזרחיה אשמה המדינה ברמאות בקנה מידה הסטורי אם וכאשר מתייחסים אליה כאל שלב בהסטוריה של העם היהודי. מבחינה זו מבוססת מדינת ישראל על יסוד בעייתי שמשמעותו הטעייתו של העולם כולו בכך שהיא מהווה ביטוי או המשכיות של היהדות.

לאורך ההסטוריה הלא ארוכה של קיומה, רימתה ישראל את העולם היהודי והמערבי בהצגת עצמה כדינמית מבחינה ערכית וככזו שמייצגת ערכים מוסריים מסוימים המנוגדים לעולם שמסביבה ובמיוחד לאויב הערבי המקיף אותה. אך למעשה לא רק שהיא סטטית אלא שהיא הפעילה בתולדותיה נסיגה רבה של ערכים ולמדה ממדינות ערב ערכים רבים שאינם מוסיפים לה כבוד.

כנראה שישראל מבטאת שלב בהסטוריה שבו משמשת המסגרת היהודית פעם אחר פעם כמקום מפלטם של נוכלים, המגיחים ממערות העבר, מכים באדם בהווה ומזנקים למחבוא בעתיד האפל. מה שחסר למנהלים וללוחמים המהווים חלק חיוני במדינה הוא הכוונה מוסרית יהודית. שכן מדינת ישראל פועלת על יסוד של מוסר נוצרי אשר מנוגד למוסר היהודי ולערכיה אלה יש קשר לכך שהיא נתלתה כלכלית באומות נוצריות (הנוצרי אינו חייב להיות פונדמנטליסטי מוצהר – והיהודים של היום הם בעיקר נוצרים בתפיסת ההקרבה שלהם). דבר זה מתבטא במיוחד ביחסה של ישראל אל האדם הצעיר אותו היא רואה כמשרת החברה אם לא כעבד נרצע שלה לכל חייו.

כל עוד מושחתת המדינה בצמרת הפוליטית וכל עוד יש כפיה בשורות צה"ל, צבא העבדים, מוצא חלק גדול מהמאמץ העצום של הצעירים בעלי היכולת המתגייסים אליו על בעיות משמעת וחלק גדול ממשאבי משלמי המסים על שטויות בלתי חיוניות שמתבטאות בעיקר במהלכים שמשמעותם המעשית פירוק האחדות שקיימת בחברה והיווצרות מצב של חוסר חשק לקחת חלק בטירוף המערכות המתבטא כמעט בכל היבטי הפעילות המנוהלת על ידי המדינה.

במדיניות החוץ שלהם מנסים מנהיגי ישראל ליצור מאז קום המדינה רושם של מאבק המעטים מול הרבים ולמשוך את סצינת ההתמודדות הזו מאז מלחמת השחרור באמצעות מיתוסים שקריים. מה שמוצג לרוב כבעיה של אינטרסים אישיים וניגוד אינטרסים כלל איננו כזה אלא בדיוק להיפך: אינטרסים קולקטיביסטיים לא נכונים של האדם הלא מוסרי, אשר מבטל את היחיד לטובת הלאום כמו בפשיזם או בקומוניזם.

האינטרסים האישיים הנכונים של אדם מוסרי הם צדק, אמת, פעולה מוסרית וכל מה שמתיישב עם ערכים אלה. בניגוד לכך האינטרסים של אנשים לא מוסריים, שחלק מהם שולטים במדינת ישראל, הם נטישת העצמיות, ויחד עימה את ערכיה היסודיים שהם האמת והצדק. דבר זה מתבטא בניהול המדינה וכוחותיה וביניהם צה"ל. הליקויים הרבים בהדרכה וידע של חיילים וקצינים הם השלכות ישומיות שנובעות מפגמים מוסריים וידיעתיים אשר כל מי שלקח חלק בהם מכיר.

מבחינה מטפיסית חש האזרח הטועה והתוהה – אשר מחונך לכך מיום לידתו - כי אין קשר בין ידע לבין מה שקורה בשטח. הוא מאמין שידע מופשט, מחקר וחוכמה אינם מועילים ושהענינים בשטח יסתדרו "איכשהו". גישה זו, כשמדובר במערכת שבה אנשים שולחים אחרים למלחמות היא יותר גרועה מ"סתם" רשלנות פושעת – היא בגידה, כי חיילים מצפים ממפקדיהם שידעו את מקצועם ויהיו בעלי התאמה מוסרית כזו שתאפשר להם לבצע את המוטל עליהם מתוך ביקורת מעשית של ההיבטים המוסריים של התפקידים המוטלים עליהם. זלזולה של ההנהגה בנחיצותו של המוסרי לתפקוד הצבא הם חלק מהתהליך שבו החיילים והוריהם מרומים לחשוב שהם פועלים באופן מוסרי, אשר נעשה על ידי המדינה הרמאית בשילוב של מיתוסים מפוברקים ומידע לא נכון.

למעשה מנוהלת מערכת הבטחון של ישראל – כמו כלכלתה – בצורה כל כך לא יעילה שחידה היא איך בכל זאת הצליחה ישראל לשרוד את המלחמות הקשות שעברו עליה. הפתרון לחידה זו הוא הגבורה המקומית של יוזמת חיילים פשוטים, אשר מצילה פעמים רבות מצבים שנוצרו על ידי מפקדים גרועים שלא ידעו לתכנן ועם זאת לקחו על עצמם את האחריות לכך. דומה הדבר למה שקורה בתחומים חשובים אחרים, כמו כלכלה, חינוך, בריאות וכיו"ב, שבהם אין המדינה מצליחה לתפקד ביעילות אך מי שכן מצליח הם בעלי יוזמה פרטית אשר מיישמים את יכולותיהם וכושרם היחידאי ומצילים בכך את המדינה כולה. לרוע המזל מי שנוטל את האשראי הציבורי על הצלחות אלה הוא המנהיגים חסר הידע וההבנה, אשר ממשיכים לפגוע בהצלחה ביחס ישר להגדלת הסמכויות המופקדות בידם.

ההנהגה הישראלית אשר איננה אינטלקטואלית ואיננה מפיקה לקחים, פועלת על יסוד אינטואיטיבי-התמדי, כמו בעלי חיים שתהליכי הטבע ממשיכים לתפקד בצורת החיים שלהם באופן אינסטינקטיבי, כלומר ללא שיפוט מודע ברמה של הערכה, שיפוט ביקורתי והיסקים הגיוניים. האינטואיציה המנהיגותית בישראל מתפקדת בצורה השקולה לתפיסה הברברית ששלטה באירופה בתקופות החושך, שהגיעה לשיאה בימי הביניים, בהם היו נותנים לאל להחליט מי ינצח בקרבות בין אבירים. אך בניגוד להסכמתם של כוחות להתעמת על יסוד הכרתם המשותפת בכוח עליון אין בישראל של היום אפילו הסכמה על יסוד דתי ולפיכך מה שהיהודי הישראלי או העולמי מקבל ממדינת ישראל אינו אלא את תוצאותיהם של המחדלים או – אם מתרחש דבר כמו הצלחת מלחמת ששת הימים – את נצחונותיהם של היחידים המעטים על הרבים. בהקשר של רמאות המדינה, יחידי הסגולה הקיימים במערכות המדינה אינם מנצחים רק את אויבי ישראל אלא גם את אויבי השכל הישר, האמת והצדק, אשר שולטים במנגנוניה של המדינה.