החוק והצדק של מדינת ישראל

החוק והצדק של מדינת ישראל

על הפסיביות האקטיבית של האזרח המקומי

 

זה אמנם מסוכן לעסוק בפוליטיקה אבל זה הרבה הרבה יותר מסוכן לחשוב שניתן שלא לעסוק בה. פוליטיקה היא דבר שאם אינך מתעסק עימו הוא איננו מתעסק עימך; רוב בני האדם הממאנים מלעסוק בפוליטיקה, ברעיונות או סתם לתפוס עמדה מוגדרת בנושאים שברומו של עולם, מהווים, למעשה, מאסה פעילה בשירות הרוע על אף סבילותה; מאסה סבילה זו, המורכבת מפעילותם הבלתי ישירה של המונים אשר מוסרים את האנרגיות שלהם לידי אלה ששולטים בהם, כמו אזרחי ישראל אשר מסכימים עם מה ששלטון ישראל מחליט לעשות באמצעות משאביהם, היא זו של עבדי מדינת ישראל.

 

הגישה השלטת בציבור הישראלי היא "שתיקה כהסכמה" וזו מתייחסת להנחה שכל מה שאין האזרח מצהיר על התנגדות לו מקובל עליו. אך אין טעות גדולה מזו, שכן בחוסר פעילותו שותף האזרח להתעללות הפעילה המתמדת של הממשל בו ולמצבו הירוד. האזרח הישראלי הבוגר, הוא לרוב פסיבי בהתנהגותו ובהשקפתו, אך הכוח העצום שמחזיקים ברשותם אנשי הממשל – הפקיד, החייל והשוטר – נובע ישירות ממנו, כי הוא זה שמממן אותם, מזין אותם ומפעיל אותם באמצעות כוח העבודה שלו. ללא מסיו של האזרח, שהוא מסכים לתת לממשל לצורך השימוש בהם לא היה הממשל מסוגל לקחת ממנו כל כך הרבה ולמנוע ממנו כמעט כל דבר שהוא רוצה.

 

זה צריך להיות ברור לאדם היהודי כי אמירת התורה "אפסכילאיהיהבךאביוןכיברךיברכךיהוהבארץאשריהוהאלהיךנתןלךנחלהלרשתה (דברים טו ד) ביחד עם מצוות התורה על הצדקה, משמעותה היא שמכיוון שבארץ ישראל שנתנה לו לנחלה תהיה לו חלקת אדמה פרטית ולפיכך הוא לעולם לא יהיה חסר כל. אך הסמכויות שנטלה ממנו המדינה כדי לנהל את חייו רוששו אותו והפכוהו לחסר-כל ולעבד נרצע.

 

אלא שלפי תורת ישראל גם אדם שהוא במצב של עבד נרצע איננו רעב ללחם או מי שאין איש שהוא יכול לסמוך עליו. לפי ההלכה, העבד העברי הוא אדם שמצבו הכלכלי הובטח על ידי אדונו אך זה אינו מצבו של האזרח הישראלי המרושש והמדוכא, אשר אינו יכול למצוא לחם לעצמו או לילדיו. במדינת ישראל של היום אין בידי היחיד אף את המעט שבמעט – והוא חייב למצוא את מזונו במימד הסמכות הממשלתית, אשר שואבת את כל מה שברשותה מן החוק הממשלתי, המהווה את מסגרת השיעבוד הקשה ביותר שידע אי פעם בהסטוריה העם היהודי – וקל וחומר שבארצו.

 

אחרי שנים רבות של חינוך שלטוני והתנייה אידיאולוגית ברוח הדיקטטורה המדינית שוכנע הישראלי כי החוק והצדק היינו הך הם. הוא לא למד דיו את השיעור הפוליטי החשוב על פעולת הדיקטטורה המודרנית: כי אין דיקטטור מודרני אשר לא ביסס את שלטונו על מערכת החוק, מתוך ההנחה שהחוק צודק. בהנחה חסרת היסוד המציאותי כי החוק הוא בהכרח צודק נחקקו במדינת ישראל המוני חוקים שבאמצעותן נפגע האזרח בכל זכויותיו והופקע ממנו כל רכושו מבלי שנותרה לו שליטה בו.

 

האזרח הישראלי, אשר שוכנע שאין טעם להתנגד לחוק וכי מצבו הקשה הוא הצודק, סובר כי החוק מבטא את המציאות והצדק. לפיכך הוא רואה את עצמו כנתון במאסר עולם באחד מבתי הכלא האכזריים ביותר, שבהם נידונים הוא ובני משפחתו לעוני מתמיד – והוא מאמין כי החוק הישראלי (הממשיך לנבוע באלפיו מבית המחוקקים בירושלים) כמוהו כאבן יסוד שאין בלתה ושכל מה שהוא יכול לעשות בישראל הוא להמשיך לסבול.