יעילות

יעילות?

אמת המידה המוסרית של האוצר

 

לאחרונה אמר שר האוצר יאיר לפיד לתקשורת כי הוא מתנגד לרעיון של מס ירושה מכיוון שהוא "אינו יעיל".

 

נימוק זה, הנשמע ביחס להחלטה לגבי מס, הוא פרגמטיסטי באופיו, שכן הוא מתייחס לרמה הטכנית של מיסוי מסוג זה. אך מה שאופייני ביותר לגישת שר האוצר המתבטאת בו הוא היעדרה של הערה מוסרית כלשהי לגבי הנושא. בכך, מצהיר למעשה לפיד כי הוא מסכים עם הגישה השלטת זה מכבר במאגר הנתונים של האוצר ביחס לאזרחי המדינה ובמיוחד במערכת המיסוי של מדינת ישראל, אשר קנה המידה היחידי שבו היא משתמשת כדי לבדוק את נכונותו של מס היא היותו "יעיל" (מה שאומר מצליח מבחינה יישומית).

 

זהו ה"אני מאמין" של מגזר מסויים ביותר של מקבלי החלטות היושבים בממשל, שמבחינתם היעילות היא הערך הראשי שאותו הם מבקשים במס. מבחינתם לא קיימים צדק, הגיון או שכל ישר אלא מבחן אחד ואמת מידה אחת לכל סוגיה: יעילות. 

 

כמו פושעים גמורים, בודקים אנשי האוצר וכל הח"כים הפועלים ברוח גישתם כל נושא מנקודת מבט של הצלחה חומרית. בצורה זו או אחרת הם מזכירים תדיר את "השורה התחתונה", כלומר את תהוצאה הסופית. את זו הם רואים כתכלית וכייעוד לכל מגמה ותכנון, והיא אמת המידה המכוונת את כל מעשיהם, ולו הנחותים ביותר. הכסף, סוברים הם, הוא מה שקובע לגבי איכותה של פעולה – והוא המצדיק המכריע שלה.

 

אם עולה שאלה כלשהי לגבי בעיה, סוגיה או נושא חברתי או ציבורי, הרי שהיעילות, כלומר המסקנה הסופית, המעשיות, הם הקובעים המוחלטים לגבי הצדקתה  - והציבור כולו מחונך לפיה. למותר לציין שהמידה בה אנשי הממשל מתנהגים בהתאם לערך זה היא אותה מידה בה חונכו לכך במערכת החינוך הממלכתית מזה שנים רבות.

 

מבחינתו של אדם כמו יאיר לפיד, העובדה שיקחו לאדם אחרי מותו חלק מקנינו ויעבירוהו לבני אדם אחרים איננה נושא מוסרי או יחידאי אלא ענין של שיקול תועלתני קר; זה, לדעתו, כל מה שיש להתחשב בו במשרד האוצר הישראלי – וכך הוא, מן הסתם, גם לגבי כל הוצאה אחרת של ממון מידי האזרח או טיפול אחר בענינה של החברה הישראלית.

 

התנהלותה המתמדת של המדינה נעשית כך שכל עוד לא נשמעת מצד האזרחים או מקצתם (ואפילו אנשי רוח מעולים שבהם) כל תלונה או הערה לגבי איכותו של צו או חוק חדש שעולה בדעתם של אזרחי המדינה, אומר הדבר – במיוחד אם מתקבלת בגינו הכנסה נאה לקופת המדינה – שאין עימו כל בעיה ולפיכך כשיר להפעילו.

 

מבחינה מוסרית לא מדובר ביותר מאשר בחינתו של פושע את מעשה פשעו, אם היה זה מוצדק בשל כך שעבר ללא תלונה מצד האדם שהמעשה פגע בו (אם, למשל, היה מת כתוצאה מן המעשה). למותר לציין עד כמה אמת מידה מסוג זה מבטיחה עתיד קודר ביותר לחברתנו. הפרגמטיזם הוא אבי צאצאי החטא אשר הופך להרגל ומופעל באמצעות פקידי המדינה כדי להתמיד ולהמשיך בפעולות שכל "מעלתן" היא שאין הם מעוררות עליהן את זעמם של בני המוסר הדואגים למוסריותה של החברה.