ענין של כבוד לאומי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 763
ענין של כבוד לאומי
בין משחקים וחשבונות עבר
מדוע דחתה ועדת המשחקים האולימפיים את הבקשה לכלול דקת דומייה לזכר הספורטאים הישראליים שנרצחו באולימפיאדת מינכן 72 בטכס הפתיחה למשחקי לונדון 2012? אולי ניתן למצוא את התשובה בשאיפתם של גורמים פוליטיים שלא להביך את גרמניה. אם בזה הענין, ניתן לראות בכך גם קשר בין האולימפיאדה הנוכחית לאלה של 72 ו36.
כבר מיומו הראשון בעידן החדש הפך מוסד המשחקים האולימפיים לבעל משקל פוליטי. הכבוד המיוחד המוענק לכל מדינה שמארחת בתחומה משחקים אלה מאפשר לה - בשל המיקוד הבינלאומי של האנושות באירוע זה - לקדם את מעמדה הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית. לרוב, אין אוהדי הספורט מעוניינים לערב בו פוליטיקה, אך מבחינה זו דווקא מדינות העריצות מגלות עד כמה מנהיגיהן מבינים שאין לנתק בין האולימפיאדה גאירוע ספורטיבי לבין היותה גם זריקת עידוד של לגיטימציה פוליטית, ודוגמה מובהקת לכך היתה ענינו הרב של אדולף היטלר שמשחקי 36 ייערכו בברלין.
הצלחת המשטר הנאצי בתחום זה – אשר נוצלה על ידו כדי להמחיש את יכולת הארגון שלו - בצד ערכים אחרים שאותם ראה כבעלי חשיבות, מעולם לא שימשה כיסוד לטענה כלפי הועדה המארגנת של המשחקים, על אף שדבר קיומה של האולימפיאדה בברלין היווה, למעשה, הצהרה של תמיכה במשטר זה בזמן שחוקי העריצות שלו כבר הופעלו במלוא תוקפם. גרמניה של 36, כמדינה המארחת את המשחקים, זכתה בגלל האירוע להכרה בינלאומית וללגיטימציה כחלק מהתרבות האנושית הכללית. הדבר הביא ל"ניפוח" הגאווה הלאומית הגרמנית וללא ספק שימש אמצעי בידי המשטר להכביד את דיכויים של נתיניו.
מאידך, רבים מודעים לכך שהזכות לארח את האולימפיאדה של שנת 72 הוענקה לגרמניה לא מעט בשל הרצון לסייע לה לכפר על פשעי עברה – ואין ספק כי רצח הספורטאים הישראליים בעיצומה היווה, מבחינה זו, מכשלה גדולה אשר פגעה בשאיפה הגרמנית "לחזור למשפחת העמים" לאחר פשעי המשטר הנאצי ולהשיב עטרה ליושנה אחרי שגיאת 36. בהתחשב בכך שאותה ועדה החליטה שלא לקבל את הבקשה הישראלית הנוכחית, ניתן לראות שוב את התעלמותה מן ההקשר הפוליטי.
במקביל לכך שפעם אחר פעם מעדיפה הועדה את כבודן הלאומי של דיקטטורות הפוגעות בזכויות האדם על פני ארצות בעולם החופשי (והרשימה כוללת גם את רוסיה וסין) בולטת גישתה הפשרנית של מדינת ישראל, אשר תשלח את ספורטאיה לכל אירוע שיסכים לקבל אותה, מבלי להתייחס כלל להיבטים הנוגעים לכבודו הלאומי של עם ישראל. זו הסיבה שעל אף העדויות הרבות על חוסר האנושיות של המשטר הסיני, למשל, ועל אף החשבונות הארוכים על פגיעה בעם היהודי של גרמניה ורוסיה, לא תוותר ישראל על הסיכוי ליוקרה בינלאומית – במיוחד כאשר אין הציבור הישראלי מודע להיבטים הפוליטיים של השתתפות מדינתו במשחקים עובדה אחרונה זו כוללת את ההשפלה הקשה שיש בעובדה שישראל עצמה רחוקה מלהיות מדינה לדוגמה מבחינת שמירתה על זכויות האדם של אזרחיה.
דוגמה לכך הם חוסר המוסריות והבורות שקיימים בישראל לגבי היות ההשתתפות באולימפיאדה בגדר הצהרתה של הנהגת המדינה על שותפות עקרונית שלה עם צורות של שחיתות עולמית. נדיר, למשל, לשמוע בימינו אזרח ישראלי הרואה את הסתירה העקרונית הקיימת בין העובדה שזכויות שידור המשחקים האולימפיים בישראל שייכת באופן בלעדי לרשות השידור לבין היות משחקים אלה מבוססים על עקרון התחרות. יש להניח כי רשות השידור הישראלית, אשר איננה מתירה לשום גורם משדר אחר להתחרות בה בשוק החופשי ולפגוע ב"זכותה" המונופוליסטית לשידור האולימפיאדה, איננה מעלה על הדעת את המידה שבה מהווה התחרות החופשית את אחד מיסודות המשחקים העולמיים. אך מה שיכול להיראות כלפי חוץ כחוסר אבחנה מקומי של קשר בין מוסר לכלכלה מהווה כבר חלק ממסורת ישראלית, שבה ערכים של מוסר, זכויות וכבוד לאומי נדחקים למקום שני עקב שיקולים חומרניים. בשל סוג כזה של תפיסה פרגמטיסטית נמנעה ישראל מהפעלת לחץ כבד יותר באולמפיאדה הנוכחית המתקיימת בלונדון על ועדת המשחקים בשל דחייתה את בקשת ישראל לכלול בטכס פתיחתה דקת דומיה לזכר הספורטאים הישראליים שנרצחו לפני 40 שנה במינכן.
ככל שיהיה ברור השיקול שלא להעניק לאולימפיאדה צבע פוליטי, על אף היות האולימפיאדה פוליטית לפני ולפנים, אין הדבר מצדיק את החלטתה – וקל וחומר שאל לישראל להצדיקם; דווקא בשל הערכים האוניברסליים המוצהרים של המשחקים האולימפיים, הרי שבמיוחד בתקופה זו, שבה היתה יכולה אנגליה להציג קבל הקהילה העולמית כי אין היא נוהגת "איפה ואיפה" ביחס כלפי מדינת ישראל, שרבים ממוסדותיה ואירגוניה מצאו לנכון להוקיעה לאחרונה בשל היותה "אשמה" במדיניותה הפוליטית, החמיצה אנגליה הזדמנות זו ובחרה לצדד ב"מדוכאים" על ידי ישראל. דבר זה עלה בקנה אחד עם בחירתה להציג את כל קשת הגזעים המהווים חלק מתרבותה, אשר הובלטה בטכס הפתיחה המגמתי של משחקי לונדון 2012, שבו ניסתה להתנער מהאיפריאליזם המסורתי שלה, המוקע על ידי השמאל העולמי.
מכיוון שכאמור לעיל לא מן נמנע – ואפילו מתבקש – שאחד השיקולים הראשיים של הועדה בדחייתה את בקשתה של ישראל, היה הרצון שלא להביך את גרמניה, מעניק הדבר לישראל את ההזדמנות להצהיר על כך שלא ניתן למחות חשבונות הסטוריים בין עמים באמצעות שוחד - ואין במחווה מסוג זה כדי לכפר על פשעי גרמניה כלפי העם היהודי או להשיב לה את כבודה הלאומי – בדיוק כפי שאין די בהזמנתה של אנגליה את ישראל לאירוע מסוג זה כדי למחות את פשעיה של אנגליה שבוצעו נגד היהודים בישראל בתקופת המלחמה ולא רק.
דווקא בהקשר זה עולה שאלת המדיניות הרצוייה מצידה של ישראל; אם היתה מדינת ישראל מודעת למידת היותה נתפסת על ידי העולם כמייצגת של העם היהודי מבחינה לאומית היה עליה לפעול תוך כדי לקיחה בחשבון של הכבוד הלאומי הישראלי-יהודי במידה רבה הרבה יותר, במיוחד מתוך מודעות למידה שבה מהווים המשחקים האולימפיים הזדמנות להצגת הערכים שבהם מצדד כל אחד מהעמים המשתתפים.
באופן מוצהר, מארגני האולימפיאדה של 72 שאפו להראות לעולם באמצעות האולימפיאדה שגרמניה החדשה היא מדינה דמוקרטית ושוחרת שלום, כדי להשכיח את זיכרונות האולימפיאדה הנאצית בברלין. באופן מוצהר, שומה על מדינת ישראל להראות לעולם כי אין הכבוד הלאומי של העם היהודי זול עד כדי כך שניתן לקנותו במחווה טכסית-רשמית.