בין אשמה לאחריות

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 1509

 

מיומן הפילוסוף מבט הגותי על מה שקורה

 

בין אשמה לאחריות

אף כי האשם בפשע מחזיק גם באחריות לגבי תוצאותיו, אין אשמה ואחריות זהים מבחינת תכנם; אשמה שייכת לאדם שהוא מקור הפשע ויוזמו. אחריות היא נשיאה בעול המוטל על ידי הפעולה ותוצאותיה, שהיא גם היסוד לתשלום פיצוי, אם יידרש. כך, אדם שהורס בית בטעות – גם אם מדובר בפעולת מלחמה שלא היה בכוונתה לבצע מה שביצעה - איננו אשם אך הוא אחראי למעשהו ובהקשר מסוים עליו לתת פיצוי גם על טעותו.

מאידך, אדם המתכנן רצח אשם ביוזמה כזו גם אם לא הוציא את הדבר לפועל,והוא פושע, בלי קשר להצלחה או לביצוע של רעיונו. ניתן לומר, גם, כי ההבדל בין אשמה לאחריות יהיה בכך שאשמה היא ענין בחירתי ואחריות לא - וניתן לומר גם כי האשם הוא הנענש והאחראי הוא המשלם.

בתרבות זמננו, החיפוש הכמעט-אינסטינקטיבי אחר אשם כאשר קורה אסון והקושי הגדול לחשוב על תאונה ללא אשם (אשר לא רק שמעטים ביחס מסוגלים להביא את עצמם לכך אלא שיש סבירות גבוהה שגם חלק מאלה כופה את עצמו למחשבה זו מטעמים פילוסופיים מלאכותיים) מכוונים אותנו לחשוב שיש נטיה טבעית לפרש את כל האירועים במציאות במונחים של פעולת אנוש נבחרת, בזמן שנזקים רבים אינם נבחרים.

מבחינה פוליטית, הפושע שבגללו בוצע פשע מסוים יכול להיות אדם לא מזוהה כלל, גם אם מבצעי הפשע ידועים. במיוחד במלחמות, אנו יודעים על חיילים המשתתפים בפעולות אך לא נותנים את ההוראות וגם לא את הפקודות הראשונות, השייכות לאנשי מדינה. על כן, האחראי שאיננו פושע הוא דבר נדיר בתפישה הפוליטית הקיימת, אשר נוטה לראות את האחראי כפושע. אי ריאליות זו גורמת לעיוותי דין כבדים ביותר, במיוחד בשל האחריות שלוקחת החברה על עצמה, להיות השופט המציאותי של מה שרק המציאות ו/או אלוהים יכולים לשפוט: היחס המדויק שבין היחיד לפעולותיו.