מסלולו של החכם

 

מיומן הפילוסוף מבט הגותי על מה שקורה

 

מסלולו של החכם

אני חושב על מה שלמדתי על המסלול שאותו צריך לעבור החכם. תיאורטית, אם מדובר במסלול קבוע של התפתחות, זהו דבר גדול בחשיבותו. זה יכול להיות רב משמעות אם תהליך כזה הוא בעל אופי מטפיסי (אסוציאציה ראשונה: השאלות ששואל כל נביא או ממונה בישראל כשהוא חווה התגלות בפעם הראשונה); משמעותו של זה הוא ידע על התפתחותו הרוחנית של האדם ברובד הרעיוני, כלומר בשלד, ביסוד, בלב הידיעה האנושית, בציר המושגי.

מנקודת מבט זו, סביר להניח שרצף הרעיונות הראשיים בפילוסופיה מייצג מה שמייצגים אלים במיתוסים השונים של האנושות: היבטים שונים של המציאות מבחינת היחס לאמת - ודרגות שונות של ידיעה מבחינת תחנות ההתפתחות הפילוסופית של היחיד.

האם ניתן, מבחינה זאת, לראות את ההשקפות הפילוסופיות השונות כתשובות היסודיות שנותנים אנשים לשאלות יסוד בתהליך ההתפתחות האישי שלהם? אולי. בכל מקרה, סביר שיש הבדל עקרוני בין תכנים לבין צורות. בלימוד החוכמה, על אדם לצבור קודם כל מסגרות ידע ואחר כך את תכניהן. בתוך ידיעת המסגרות כלולה הידיעה מהם הנושאים החשובים לדעת – ואיך לבנות את מסגרות הידיעה.

יש כאן סבירות, שהרי כל אדם שואל את עצמו שאלות יסוד פילוסופיות וגם עונה עליהן בד' אמותיו בשלבים הראשונים של התפתחותו. כל זה גם מאשר שוב את חיוניות הפילוסופיה ככלי שיש להעצים את קיומו בחברה. ואולי כדאי להציע דיון פילוסופי לציבור הדתי דווקא, לפני שמציעים דיונים כאלה לציבור החילוני, דווקא מכיוון שברשות הציבור הדתי יש תשובות כה רבות.

מאידך, הלימודים האופייניים ליהדות כוללים גם מסגרות המאמנות את החשיבה כדי להתחקות אחרי התשובות ולהעריך את אמיתותן. ההיסטוריה של המעורבות של גדולי היהדות בפילוסופיה לאורך ההיסטוריה צריכה להיות חיזוק לענין זה. עוד ענין חשוב: מנקודת המבט הזו לימוד הפילוסופיה איננו לימוד האמת אלא לימוד ההתייחסות לאמת ואז האמירה שבמערכת מסוימת (כמו הדת היהודית) קיימת כבר האמת איננה מייצגת אלטרנטיבה לפילוסופיה. לדבר זה תהיה משמעות רק אם הפילוסופיה באה לתת לנו אמת.

לאור תפישה חדשה שמפותחת תוך כדי כתיבה זו, הפילוסופיה היא לימוד עצמי של העולם והאמת כשהדגש מושם על ההתפתחות האישית, כדרך לפיתוח החשיבה והיכולת למציאת האמת ולבירורה תרתי משמע, כלומר במלוא משמעות מושג הבירור שהיא הפרדת הנכון מהלא-נכון והטפל מהעיקר.