בין הון להון פוליטי

 

בין הון להון פוליטי

השולט הוא השולט הראשון

מאז ומתמיד היה ההון אויבו המוצהר של הסוציאליזם, על אף שאין כמו מנהיגיו מומחים לצבירת הון פוליטי בדרכים שונות ומגוונות. כפילות זו מאפיינת במיוחד את המתרחש בישראל, אשר בה, אחת הפעולות הקבועות של מערכות החינוך והתקשורת של המדינה הריכוזית-סוציאליסטית, הוא הוצאת שם רע ביותר למושג "הון". מערכות אלה השכילו במשך זמן ארוך, על אף שהממשלה שהם חלק ממנה שולטת בהון הקיים במדינה באמצעי פיקוח ואכיפה שונים, לברוא מיתוסים אגדתיים, כמו הקשר הון-שלטון, שמטרתם להבאיש את ריחו של ההון הפרטי ולהציגו כמקור של שחיתות מוסרית.

בשל כזביו אלה של השלטון מאמין הציבור כי לבעלי ההון יש כוח המאפשר להם להסיט את נבחרי הציבור מדרך הישר. אך האגדה על מפלצת תאוות הבצע המתעוררת בשל ההון, אם וכאשר היא בכלל קיימת, אופיינית יותר למי שאינו מחזיק בזכויות הקנין הפרטי בתוקף יצרנותו אלא לאלה שהפקיעוהו מחזקת הפרט והעבירוהו לרשות המדינה בתוקף החוק השלטוני. במלים אחרות: במדינת ישראל – בניגוד לאגדה הסוציאליסטית הנפוצה על השפעת ההון על השלטון - ההון הוא אשר נשלט על ידי השלטון. דבר זה מתבטא בשליטתה הכוללת של המדינה בכלכלה, הפרושה על כל מה שזז בה, וחודרת לכל תחום חיים, החל מהיות המדינה אחראית על הדפסת כסף וכלה בקביעת ערכים, חוקים והיתרים הנוגעים לכל פעילות כלכלית.

ועל אף זאת ממשיך ההון להיות מואשם בגרימת נזקים על ידי כל מי שמעוניין בצבירת הון פוליטי; דוגמה מובהקת לפעולה מסוג זה ניתנה לאחרונה כאשר הצטרף הח"כ דב חנין להפגנה שנערכה בתמיכה בגישתה של ועדת ששינסקי, כשהוא מצהיר כי "אין לאפשר לבעלי ההון להמשיך ולהתעשר על חשבון האזרחים". פעולה זו, ביחד עם העובדה שאמצעי התקשורת בישראל מצאו לנכון לשדר את הידיעה על קיום האירוע, מהווה המחשה למידה שבה לא פסקה האמירה "בעלי הון" מלהיות אחד משמות הגנאי הידועים לשמצה שבהם משתמשים עדיין – הרבה אחרי מותו של הפשיזם הרשמי - כל יורשי הגישה הפשיסטית בימינו.

מי שבאופן מסורתי הציג את הפשיזם כאויבו ולחם נגדו במשך שנים רבות, היתה ברית המועצות הסוציאליסטית, אשר התחמקה בדרך זו מכך שיאשימוה בשיתוף פעולה עם הנאצים, שעימם קשרה קשר נגד העולם החופשי לפני שהתקיפוה. אך יורשיה בישראל, הסוציאליסטים הלאומיים (הזכורים לשמצה עוד מהתנועה ה"נציונל-סוציאליסטית" בגרמניה) משלבים לאומנות פשיסטית עם סוציאליזם, שכן כמו הפשיסטים הם מחזיקים ברעיון עליונות המדינה על האזרח, וכמו הסוציאליזם הם אוחזים במדיניות המסורתית של התנגדות ה"עם" ל"קפיטליסטים" הבוזזים אותם. במציאות של ישראל העכשווית, מה שממלא את משבצת ה"קפיטליסט" הגוזל את ה"עם" הוא "בעל ההון".

כפי שמוכח בישראל במיוחד בפרשת תגליות הגז ממלא, לכל צורך פוליטי מעשי, המושג "בעל ההון" את תפקידו של הנצלן בארסנל הטרמינולוגי של הסוציאליזם המקומי. כרגיל בסולם הערכים של תפיסת המוסר של השמאל, תופס היחיד בעל הקנין – במיוחד אם הוא עונה להגדרה הסוציאליסטית הדוגמטית של ה"קפיטליסט" – מקום נמוך במיוחד. לכן יש להצגתו בציבור על ידי השמאל לא רק אופי של בעל עמדה טועה אלא גם נופך של הוקעה מוסרית, כשל מי שפוגע בזכויות הציבור והעם.

בשל כך, "בעל הון" הוא כינוי המפתח המוסכם בין אנשי השמאל בישראל למי שמבחינה ציבורית דמו מותר, כלומר למי שאין גבול למידה שבה ניתן להוקיעו, לפגוע בו ולסלף את העובדות כדי לגרום לציבור לראותו כדמות לא מוסרית. בהקשר של ההוקעה המוסרית הנוכחית של מי שהשקיע את משאביו הפרטיים בגילוי הגז עולות סוגיות נוספות הקשורות בדרך הפעולה של אנשי הציבור השמאלנים בישראל. אלה, מתוך הצגה של האמונה הטפלה במוסריות הגישה הרואה את הקנין הפרטי כאיום עקרוני על קנינו של הכלל, מנצלים את עמדות השליטה שיש להם בתקשורת הישראלית ופועלים באמצעותן כדי לקדם את אמונתם זו.

מכיוון שמדינת ישראל כולה נשלטת על ידי משרדים ממשלתיים שקמו כדי ליישם את רעיונות השמאל, משתלבת תעמולה זו עם התכנים הערכיים שמופצים בציבור הן על ידי משרדי החינוך, התקשורת ועוד והן על ידי ח"כים המשרתים את הסוציאליזם. דוגמה מובהקת לקשר זה היא פעילותה של הח"כ חיימוביץ', אשר נכנסה לפוליטיקה הרשמית לא מעט בשל התפקיד שמילאה לפני כן בתקשורת המשודרת, אשר בה קנתה פופולריות רבה בגין מלחמתה-לכאורה נגד עוולות חברתיות, תוך ניצול בורותו של הציבור לגבי ההבדל בין עוול אמיתי לבין זה המוגדר כך על ידי הסוציאליזם. במסגרת מאבקה הנוכחי של הגב' יחימוביץ' נגד המשקיעים הפרטיים בנושא הגז, היא מביעה את העמדות השמאלניות המסורתיות. כוונתן של אלה היא הצגתם של אזרחים אלה באור שלילי בתוקף היותם "בעלי הון", כשהגב' יחימוביץ' רומזת לכך שמשקיעים אלה הם "מהמרים", ובכך קושרת אותם פסיכולוגית בתודעתו של הציבור לגורמים מפוקפקים העוסקים בהימורים.

גישה זו מנוגדת לאמת ולמוסר גם יחד, שכן היא מציגה חלוצים אמיצים כאילו היו אנשי עולם תחתון; בכך היא הופכת על פיו את אומץ ליבם של המשקיעים, שהם אלה שסיכנו את משאביהם במבצע שעשוי לשדרג את מעמדה הכלכלי של ישראל ולהועיל לכל אזרחיה, ומפקיעה מהם את הכבוד שלו הם ראויים. זוהי גרסה פופוליסטית באופייה (שלא מן הנמנע שהיא קשורה לשליטת הח"כ הנל ברזי התקשורת העממית) של גזל תדמיתי, שמסתכם בהוקעתם כבני אדם לא מוסריים, תוך כדי ניצול ההשקעה החינוכית רבת השנים שלהם תרמה המדינה כשלימדה את אזרחיה לראות ערך מוסרי שלילי בבקשת רווחים פרטיים.

הגזל התדמיתי הנזכר, מעמיד באור שלילי נוסף את מאבקם הלגיטימי והמוסרי של משקיעים אלה בתהליכים החוקיים המבקשים לפגוע בזכויות הקנין שלהם, כאשר הם מוצגים על ידו ככאלה הגוזלים את משאבי הטבע של ישראל. ויש משום עוול כפול ומכופל בכך שאלה שמאשימים את "בעלי ההון" בנסיון לפגוע במשאבי הציבור תופסים את תודעת הציבור כמשאב העומד לרשותם ובכך מוכפל העוול; הם, הרי, עושים את ההון הפוליטי שלהם תוך כדי קצירת ההבל הערכי שהם שזרעו וגידלו בדעת הקהל...

דוגמה מובהקת לכך היא הדרך שבה עושה ח"כ יחימוביץ' הון פוליטי, כשהיא צוברת לעצמה "נקודות זכות" כרווחים פרטיים תוך הוקעתם העקרונית של ההון והרווחים הפרטיים גם יחד; תוך כדי שהיא משתמשת בהבנתם הפשטנית של ציבור מאמיניה כאילו היו הם עצמם אוצרות טבע העומדים לרשותה, כשהיא קוצרת את תבואת בורותם וטפשותם כמה שזרעה על ידי השפעתה על מחשבתם במשך שנים לא מעטות שבהן פעלה כשדרנית. לאורך השנים שבהן עשתה זאת היוותה גב' יחימוביץ' חלק מהשידור הממלכתי-מונופוליסטי, אשר קידם וחיזק את השלטון בישראל, תוך שהוא משתמש במשאביהם של משלמי המסים, אשר מימנו בעמלם את יחימוביץ' וחבריה.

כך, בסוג זה של משחק פוליטי מכור מראש, תוך הפעלת מערכות הממשל, שביניהם התקשורת והחינוך, עשו נציגי הסוציאליזם הישראלי מאז ומתמיד את הונם הפוליטי, כאשר הם מנצלים את אזרחי ישראל כאוצרות הטבע פרטיים השייכים להם כאחראים בעלי מונופול מצד מדינת ישראל. לפי רוח המסורת הסוציאליסטית, המקנה למדינה זכות לכל אוצרות הטבע שיש לה, כל אזרח "בעל הון" הוא בהכרח כזה שגוזל מן המדינה. זה, עם התפיסה הפשיסטית הרואה את האזרח כרכוש המדינה, הביאו לתופעה שאין די למדינה בכך שהמשקיעים אינם מערערים על זכותה לחלק מהרווחים שיפיקו בממצאי האנרגיה, אלא שתוך הפרה בוטה של ההסכמים שעשתה עימם היא מגלה שרצונה ביותר מכך, אם לא בכל.

וכמעט למותר לציין, לסיכום, כי בפעולות מעגל ההון הפוליטי המשתלט דרך קבע על חלקות חדשות של ההון הפרטי, חוברים זה לזה אנשים שביססו את מעמדם הפוליטי באמצעות כפיית המדינה כמו ח"כים, אנשי אקדמיה, שופטים, מורים, שדרנים וכיו"ב, והם משתפים פעולה ביניהם תוך צבירת הון פוליטי עתק, שהם מרוויחים לעצמם תוך כדי הוקעתם של אזרחים המנסים להרוויח הון ביושר, ללא כפיה, כשאין הם חוטאים בפגיעה כלשהי בזכויותיהם של בני חברתם האחרים – וקל וחומר שאין הם סוברים כי יש ברשותם זכות להשפיע באמצעות משאביהם הפרטיים על דעותיהם ולשטוף את שכלם...