הטוב או הרוב?

הטוב או הרוב?

על מה שבין חוק לצדק

אחת האמונות הטפלות המוטעות ביותר, הנפוצות בחברה הישראלית, כשהן מאיימות על הטוב באשר הוא היא האמונה שהרוב הוא המייצג את הטוב. למותר לציין כי בהקשר של הדמוקרטיות החדשות, המבוססות על החלטות המתקבלות בהצבעת רוב, מהווה אמונה זו את אחד מיסודות העולם החופשי – וזאת על אף שבהיסטוריה של העולם החדש קרה לא פעם ששליטים עריצים, שגרמו לסבל לאנושות כולה, עשו את דרכם אל ראש הפירמידה השלטונית תוך ניצול מנגנוניה של המדינה הדמוקרטית.

פתגם ישן אומר שיש לעשות "לפי הטוב ולא לפי הרוב". גישה זו נוגדת את המוסכם על רבים במשטר דמוקרטי, המאמינים שעל הצבעת הרוב להיות אמת המידה שלפיה יתנהלו כל הדברים בחברה. אמונה טפלה זו ברוב נוצרה כתוצאה מבלבול בין הרעיון של שלטון העם, המבסס את כוח המדינה, לבין קיומן של זכויות האדם, הקובעות שלכל אדם יש זכויות שאין להפקיען ממנו. בהקשר זה מצהיר הצדק כי אין בשויון זכויות זה דבר המקנה למספר אנשים – גדול ככל שיהיה – זכות לפגוע בזכויותיו של יחיד. לדוגמה: מבחינת הצדק לא יכולים שודדים לתבוע מיחיד כלשהו את רכושו בטענה שהם רבים ממנו – או, כפי שהדבר שגור על ידי הסוציאליזם – אין הם רשאים להביא לדיון בתביעה כזו את העובדה שעליהם להאכיל את ילדיהם הרעבים...

אין הדבר אומר שלרוב אין משמעות או שהצבעת הרוב איננה מייצגת, בהקשרים מסויימים, צדק. אך הכוונה בציון מגבלות ההצבעה המספרית היא בהצהרה על כך שרוב אינו שווה ערך לטוב. דבר זה, המתבטא בדרך כלל בכך שכל דרך אנושית נסללת בידי חלוצים, המהווים מיעוט יחסי, מבסס גם את הדרך המעשית שלאורה בוחרים בני אדם בבעלי מקצוע מומחים או כאלה המחזיקים בידע מיוחד. מאלה – כמו מרופר מומחה – אין מצפים להחלטות שיתקבלו לפי הרוב אלא לפי הטוב. כך הוא הדבר גם בתחום החברה, כאשר זו מעוניינת בחוקים טובים. כדי שאלה ייצגו את הצדק צריכים הם להיות מבוססים על מה שטוב ולא על החלטת הרוב. גם אם זו האחרונה תהיה מה שיבסס את הסכמתם של בני החברה עם חוק מסוים לא יהיה בה כדי להבטיח את איכותו של החוק.

לכן בדיוק יש לראות כל הצהרה תמיכה בחוק כאילו היה זה בהכרח צודק או נכון כבלתי מבוססת מבחינה עובדתית. מבחינה זו, יש דווקא בחוק מוסכם סכנה של אי צדק בגלל המרחק שיש בין הרוב לבין מה שטוב – ורבים הם החוקים הלא טובים המרצפים את דרכי ההסטוריה האנושית ומכשילים את הצועדים בה. בחברתנו הסוציאליסטית, המבוססת על שיטת משטר שאינה מכירה בהיותם של זכויות הקנין הפרטי כאלה שאסור לפגוע בהם, מהווה הביטוי "שלטון החוק", סיסמתם השגורה של ה חדשים לבקרים אינו אלא כלי שרת של אי צדק אם וכאשר מדובר בחוק לא צודק. ההסטוריה האנושית ידעה מקרים רבים של חוק לא צודק, אשר הגיעו לשיאם בהשתלטותם של משטרים דיקטטוריים אכזרים על אומות באמצעים חוקיים, אשר התבססו על היותם של חוקים אלה בלתי צודקים, לא מוסריים וכאלה שמנוגדים לאנושיות.

על רקע זה נדרשים אנו לבדוק בכל הקשר שבו קיים ויכוח לגבי נושא נתון מהו הצד הצודק שלו ולא להסתפק – אם בכלל – בצדדים החוקיים שלו. למותר לציין כי בהקשר מדיני כמו זה של מדינת ישראל, שבו רבים מהחוקים הקיימים הם תוצר של הסכמה שנתקבלה על ידי רוב בהצבעת הכנסת, מצביע דבר זה גם על מידת הצדק שיש בחוק – או, במלים אחרות, עד כמה רחוק החוק מהצדק.

באחד מתשדירי החדשות של השבוע שעבר צוטט נגיד בנק ישראל סטנלי פישר שאמר שיש לשנות את המצב שבו המדינה מקבלת "רק שליש" מרווחי הגז הטבעי. בצד אמירה זו לא נמסר נימוק כלשהו.

ידיעה מסוג זה, המציגה את דעתו של נגיד בנק ישראל כאילו היה שופט עליון, מתנגשת עם רעיון קודם שהועלה בנושא לגבי הקמה של ועדה מקצועית לבחינת נושא התמלוגים כדי לקבוע את אלה בהתאם לסטנדרטים הנהוגים בעולם המערבי. בהקשר זה נאמר, בין היתר, כי הליך הסטנדרטיזציה הממוצע במערב מבוסס על שקלול נתונים והערכות של מיסוי חברות, כי על משאבי טבע חל היטל על "רווחי יתר" לאחר "החזרת ההשקעה" ואחרי 50% של רווחים, שהוא "פחות או יותר" הממוצע במערב הדמוקרטי, אין סיבה לשוני בישראל. בנוסף לכך היה מי שאמר כי "שיעור התמלוגים בישראל הוא מהנמוכים בעולם ולא השתנה מאז 1952 כשניסחו את החוק הקיים.

בהקשר זה אמר שר האוצר שטייניץ כי שדולות המשקיעים בנושא הגז הפעילו לחץ לא לגיטימי באמצעים פסולים בצד וקמפיין לגיטימי נגדו. הוא ציין כי חובתו כשר אוצר היא לדאוג שמשקיעים יוכלו להרוויח רווח יפה על השקעתם, ושאזרחי ישראל לא יקופחו ויקבלו מה שמגיע להם לטובת החינוך והבטחון. לכל זה יש להוסיף כי קיימת אפשרות להפיק עוד עשרות מיליארדי שקלים כרווחים ממשאבי הטבע ואלה הם בשורה לעם ישראל - בתנאי שיחולקו בצורה הוגנת.

כך, מה שנשאר להחליט הוא מה יהיה היסוד להגינות

נתונים נוספים