פשרה פושעת
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1683
פשרה פושעת
על המלחמה הקרה שבין האזרח למדינתו
בתרבותנו ממליצים לאחרונה שופטים יותר ויותר על עריכת פשרות כדרך לפתירת סכסוכים. אך פשרה מוסרית ניתנת לעשיה רק בין בני אדם יצרניים, המעריכים ומכבדים זה את זה. אך אין זה המצב כאשר אחד הצדדים בעיסקה אינו יצרן ואין לו מה להציע לעמיתו אלא איום באלימות. לפיכך, כאשר מדובר בסכסוך בין פושעים אלימים לבין חפים מפשע, כל הצעת פשרה היא צורה של כניעה לרוע, כי משמעותה המעשית היא שאדם שאינו מוסרי יקבל לידיו – בגלל סחטנותו - ערך שאין לו כל זכות לגביו. הסכם מסוג זה הוא בגדר פשרה פושעת, שאסור לאדם מוסרי להסכים עימה.
פשרה כזו מבטאת את המתרחש בעולמנו לא רק לעתים נדירות, כאשר מתגלע סכסוך בין בני אדם או כאשר מתחוללת מלחמה, שהפתרון המוצע לה הוא פשרה שבה מפיק הצד האלים את זממו, אלא במבנה החברתי הקיים במדינות העולם כולו, כולל חלק העולם הקרוי חופשי. במדינות רבות בנוי המשטר כולו על סוג פשרה פושעת כזה, המהווה מעין מלחמה קרה אשר בה השלטון מדכא את האזרח דרך קבע. גם במדינת ישראל קיים מצב שניתן לראותו כהסכם פשרה בין האזרח לממשל, שבו מעבירים אזרחים יצרניים דרך קבע חלק מקנינם לידי השלטון, המאיים לפגוע בהם בכוח הזרוע.
פשרה ממוסדת זו, שקיימת ביסוד הקיום הישראלי, נפוצה בעולמנו, שבו מהוות המדינות מעין "מלחמות קרות" שאינן אלא פשרות פושעות בין אזרחים יצרניים לשליטיהם. אחד מהגורמים המאפשרים את התמדתו של מצב זה לאורך זמן הוא יציבותן החוקית של המסגרות החוקיות הקיימות במדינות אלה. יציבות זו מפיקה הלצות כמו זו שאומרת ש"אחד הדברים המוסכמים על אנשי עסקים הוא שיש בעולם רק שני דברים בטוחים: מסים ומוות."
ההתייחסות למסים כאל תופעת טבע שקיומה הוא בעל אופי מטפיסי(*) אופייני ליזמי תכניות כלכליות, שחייבים לקחת בחשבון את דרגת המיסוי הנהוגה בכל מקום שבו הם מתכננים להקים עסקים. כל איש כלכלה יודע שאי יציבות היא אויב של כל התפתחות כלכלית, שכן לצורך התפתחותה הראויה של הכלכלה, המבוססת על תכניות ארוכות טווח, חייבת זו להיות יציבה. מבחינה זו עדיף לכלכלה, פעמים רבות, משטר של עריצות יציבה על מצב של חופש חלקי שבו החוק איננו יציב. בכלכלת מדינת ישראל, שבה קיים מיסוי כבד מאז הקמתה, מהווה חוסר יציבות השלטון את אחד הגורמים שבעוכריה, שכן זוהי הסיבה לשינויים מתמידים בחקיקה הכלכלית; משלמי מסים בישראל תמהים בכל פעם מחדש על כושר ההמצאה הבלתי נדלה של דרכי המיסוי החדשות שבאמצעותן גוזל מהם הממשל החושק בממונם את נכסיהם.
דוגמה מצוינת לכך היא יוזמת המדינה לאמץ לעצמה את פירות ההישגים של תגליות הגז האחרונות באמצעות שינוי החוק. בהקשר זה מעידה התנהגות הממשל על כך שגם כאשר מסכימים אזרחי המדינה לשלם לה מסים, לא די בכך כדי לבלום את בולמוס תאוות המדינה לעוד ועוד חלקים בנכסיו של משלם המסים. כדי להסתיר את תאוותו לשליטה ללא מצרים בקניין האזרחים, מציג היום הממשל בישראל את עצמו כאילו הוא מגן עליהם. אך הוא נותן להם, בעצם, לא יותר ממה שהוא לוקח.
(*) מטפיסי = בעל מעמד שווה ערך לאחד מיסודותיו הקבועים של העולם
רק במקום כמו מדינת ישראל, שבה ניטשת מלחמה קבועה בין האזרח חסר הכוח למדינה רבת הכוח, ניתן לחשוב על כך שחקיקה תייצר סוג של פשרה שישמור על עניני שני הצדדים. מחשבה זו, המעניקה מעמד שווה-ערך למדינה אל מול האזרח מתעלמת לא רק מכך שהמדינה איננה יצרן, אלא שגם כל מה שהשלטון מתיימר להעניק לאזרחים (באמצעות השירותים שהוא מספק להם) אינו אלא מה שהוא לוקח מהם עצמם. כשל מחשבתי זה של האזרחים הוא, כאמור, אחד הדברים שנחשפים בהקשר נסיונה של המדינה להכשיר את שרץ הפרתו של ההסכם עם אזרחיה שהשקיעו בתחום הגז.
על רקע זה ניתן להבין את המגמה המוצהרת של ראש הממשלה בדברים שנשא לאחרונה בנושא זה, שהיא להציג את עצמו כ"עושה-השלום" שבין המחנות. לצורך זה, משימתו הראשונה היא להצליח לשכנע את הציבור בכך שבהפרת הסכם זו הוא מייצג צדק, ולכן להביאם להכיר בכך שבמלחמה המתקיימת בין שני הצדדים לסכסוך – המשקיעים מחד והשלטון מאידך – ראש הממשלה הוא איש הפשרה, אשר מטרתו לפשר בין הנצים. לפיכך, כמו בכל פשרה פושעת, מצליחה המזימה להפיל בפח את אלה המעדיפים את השלום הגרוע על המלחמה הטובה או, במלים אחרות, את השלום על פני הצדק. זוהי המשמעות המעשית של פשרה בין בוזזי המדינה לבין קרבנותיה האזרחיים.
אך אלה שאינם מבחינים בלבוש החוק המסתיר את גוף הפשע הברור של הפרת ההסכם הקיים על ידי הממשל, מאמינים בהיותו שלום של ממש, אף אם אין זה "שלום של אמיצים" כלל... הדבר מתבטא בדרכי ההתייחסותם של ח"כים מסיעות שונות התומכים במסקנות ששינסקי לגישתו הפייסנית (כביכול) של נתניהו. נתניהו עצמו משבח את הפשרה של ששינסקי אשר, לדבריו, מציבה את המחוקק ואת משלם המסים על אותו מישור, "הוועדה מצאה את האיזון הנכון בין צורכי אזרחי ישראל לבין צרכי היזמים". תוך התיימרות לייצג את עניניו של העם, המנוגדים לכאורה לאלה של המשקיעים, מצהיר הוא כי "מדינת ישראל תיקח חלק בהגנה על הפרויקט הזה" (כאילו פעולותיה בתחומי הבטחון זקוקות בדיוק למימון זה כדי להוציאם לפועל).
הוכחה לאמונה הטפלה בהצגת נתניהו את עצמו כמפשר ניתן היה לראות בתגובות לדבריו מצידם של מספר נבחרי ציבור. אחד מהם, יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ כרמל שאמה (ליכוד), בירך על עמידת נתניהו אל מול "הספינים ולחצי הטייקונים..." כך, באמצעות הוקעתם המוסרית של המשקיעים על פשע עמידתם על משמר זכויותיהם, ביטא הח"כ את תפיסתו ראש הממשלה כלוחם שלום אמיץ שכנגד כל ה"איומים" נחלץ לעזרת העם. גם שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, אשר הודיעה כי תתמוך במסקנות ועדת ששינסקי, מפני שלאחר בחינתה את טענות המשקיעים אל מול המלצות הוועדה והשלכותיהן, היא הגיעה למסקנה כי "המלצות ועדת ששינסקי מצליחות לשרת את האינטרס הציבורי מבלי לפגוע ברווחי ותמריצי זכייניות קידוחי הגז". ואף כי לא הסבירה את הדרך המסתורית שבה ניתן להוציא כספים מן המשקיעים מבלי לפגוע ברווחיהם, הציגה בדבריה תמיכה בדרך הפשרה שהציע ששינסקי... גם הרב מיכאל מלכיאור, ראש הפורום האזרחי הממומן על ידי הקרן לישראל חדשה, שהצהיר על "מאבק ציבורי לחלוקה צודקת של הרווחים מהגז", הביע בדבריו את הבנת הנושא כמאמץ להשכין שלום בין המחנות, אלא שגילה יחד עם זה את רצונו להציג את משלמי המסים ככוח החזק שבתמונה. בהקשר זה אמר כי: "ראש הממשלה ושר האוצר גילו אומץ לב ונחישות מול לחצים בלתי נסבלים של תאגידי הגז - וביום כזה חובה על כולנו לברך אותם על כך."
כך, ברוח עשיית השלום בין המדינה לאזרח, נגררו נבחרי הציבור על ידי ראש הממשלה להשתתף בעשיית פשרה פושעת בין בעלי כוח הזרוע לבעלי הזכויות תוך השליית הציבור כי בכך נעשה צדק.