קדושת זכות הקנין

Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin-top:0in; mso-para-margin-right:0in; mso-para-margin-bottom:10.0pt; mso-para-margin-left:0in; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin;}

קדושת זכות הקנין

על קשר עקרוני וכשל הגיוני

לכל שומר מצוות ברור כי המצווה "לא תגנוב" איננה סובלת "הנחות" או "פשרות" וכפי שציין כבר משה פייגלין, ראש "מנהיגות יהודית", אסור לגנוב גם מעשירים. חשיבותה של אמירה זו בימים שבהם כפוף עם ישראל היושב בציון למרותה של ממשלה סוציאליסטית חשובה במיוחד, שכן היא קולעת אל לב התחושה הסוציאליסטית שמקננת בקרבם של רבים משומרי המצוות. אלה יצדיקו את כפייתו של כל "בעל הון" לטובת הפרולטריון הישראלי, מבלי להיות מודעים כלל לכך שבנושא זה אינם אלא תלמידי האסכולה הסוציאליסטית.

מה שחובשי הכיפה הסוציאליסטיים, שרבים מהם מאיישים את מסדרונות הפוליטיקה הממלכתית רואים כמעשה פשוט של צדקה, הופך – בשל הכפיה השלטונית האלימה המעורבת בו – לגזל פשוט וברור. כפי שציינה כבר הפילוסופית אין ראנד, היתה קריאתו של קארל מארכס ל"חלוקה מחדש של הרכוש" לא פחות ולא יותר מטענתו של גזלן, המצהיר על כך שרכושו של אחר שייך לו. במלים עכשוויות, הלקוחות מלשון המונחים הנהוגה בשדות הפילוסופיה הפוליטית, השמירה הדתית הקפדנית על "לא תגנוב" איננה אלא שמירה על זכות הקנין כעל ערך קדוש שאל לאיש לפגוע בו.

מאז הקמת מדינת ישראל, הוצדקה הפרתה של זכות זו על ידי הסוציאליזם הריכוזי בטיעונים של חמלה ו"צדק חברתי", אשר הצליחו לעוור את האזרח ולמנוע ממנו מלראות את הצדדים הרבים של עוול זה. דוגמה מובהקת לכך התרחשה ביום רביעי השבוע, שבו נערכה בכנסת הצבעה בנושא הצעת חוק מיסוי רווחי נפט, שהתבססה על מסקנות ועדת ששינסקי, שהמליצה על שינוי רטרואקטיבי של ההסכם הקודם ששרר בין מדינת ישראל למשקיעים בנושא הגז. בדיון שנערך לגבי אפשרות תמיכה בחוק או התנגדות לו בסיעת ה"איחוד הלאומי" נחלקו העמדות בין מי שאמר שיש להתנגד לחוק בשל אי המוסריות שיש בשינוי הסכם שתנאיו גרמו לבני אדם רבים לבצע השקעות לבין מי שסבר שיש לתמוך בחוק כי יש לממשל בישראל, שהוא נציגו הלגיטימי של הציבור (שהוא, לכאורה, בעל משאבי הגז) זכות לעשות כאוות נפשו בנושא זה.

למותר לציין כי סיעה זו – כמו כל הסיעות הדתיות - מצהירה על נאמנות לעם ישראל ומורשתו, אך רבים מחבריה אינם רואים סתירה עקרונית בין אלה לבין היות המדינה מבוססת על פגיעה מתמדת בזכות הקנין של אזרחיה. לכאורה בלי קשר לנושא זה, התקיים ממש באותו יום הליך פינוי והרס של מבנים בחוות גלעד על ידי השלטון. התירוץ הרשמי שהיווה הצדקה להרס אלים זה, שכלל פגיעה קשה במתיישבים שהגנו על פרי עמלם, היה בניה ללא רשיון ביו"ש. פעולה זו של השלטון זכתה לגינוי רב ומוצדק של אנשי שלומנו, במיוחד בשל אי הסכמתם של אלה על היות הממשל בעל סמכות לבצע פינוי מסוג זה.

לכאורה אין קשר בין ההצבעה בכנסת לבין פגיעת הממשל בחוות גלעד. למעשה, יש קשר הדוק בין החוק שהוצע בכנסת לבין פינוי זה, שכן שניהם מהווים פגיעה בזכות הקנין. לפיכך יש לשאול את הח"כים שומרי המצוות אשר תמכו בחוק, ומאידך התנגדו לנעשה בחוות גלעד, במה קדושה יותר זכות הקנין של המתיישב היהודי בארץ ישראל על זכות הקנין של אלפי משקיעי הגז שהשקיעו את משאביהם בנסיונות קידוחי הגז במסגרת הסכם זכיון? או, אולי, בהיותם משוכנעים בכך שהשותפים בזכיון הגז הם "בעלי הון" ולפיכך דמיהם מותרים, שכחו שאין הם פחות אזרחים ו/או יהודים שווי זכויות מאחרים.

כך או כך, התשובה הברורה לשאלה זו היא שאין הבדל עקרוני כזה. למעשה, כל טיעון המצדיק את הפקעת ממצאי הגז הטבעי מידיהם של מגליו בשל היות א. הציבור בעליו החוקיים, ב. הממשל נציג הציבור, ניתן לשימוש גם ככלי להצדקת פעולות השלטון נגד ההתיישבות ונגד זכויות הקנין של המתיישבים.

באי הבנתם קשר זה, אלה שסוברים שלממשל זכות פגיעה בקנינו של האזרח לטובת הציבור, תומכים גם בפעולתו של הממשל נגד המתיישב. שכן, לא פעם מציג השלטון את ההתיישבות היהודית ככזו הפועלת בניגוד ל"ענין הציבור", בדיוק כמו בנושא הגז.

לכן כל מי שהצביע עבור המלצות ועדת השודדים על שם ששינסקי עבר על "לא תגנוב", פגע בקדושת זכות הקנין ואיבד את נקיון כפיו בכל מאבק שינהל מכאן והלאה על כל ערך שהוא השייך לעם ישראל.