קנין הכלל?

קנין הכלל?

על הפיגור הישראלי

היותו של היהודי היחיד חלק מהעם היהודי איננו מתיר את העלאתו לקרבן לטובת העם. עיקרון זה, הקיים במסורת היהודית, מתבטא גם לגבי קנינו של היחיד; שכן, אף כי לכל בישראל ברור כי ים הכנרת, למשל, שייך לעם, לא ירשה לעצמו שום אזרח יחיד לגשת לרשתות הדייגים בטבריה ולקחת לעצמו חלק משללם על יסוד הטענה כי מדובר ב"קנין הכלל". השכל הישר, הצדק הטבעי וגם ההלכה היהודית מבחינים היטב בין ההצהרה הכללית, הרואה את כל נכסי העם ככלולים במושג הבעלות הלאומית לבין הבעלות הפרטית שיש לבעל קנין יחיד על מה שהשיג בעמלו.

בהבחנה עתיקה זו שיש בה בין מה ששייך לכלל לבין קנין היחיד הקדימה המסורת היהודית את העולם בדורות רבים. אך על אף זאת, ההבנה וההבחנה היסודיות הברורות כל-כך האלו נדחו על ידי רבים במדינת ישראל כלא-היו כשעלתה על הפרק סוגיית הגז הטבעי שנתגלה בים. יש בדבר זה כדי להוכיח באיזו מידה שכח העם היושב בציון את מורשתו, ועד כמה טועה הוא בראייתו של ממשלתו כמייצגת את המסורת היהודית. למעשה, על רקע כל ההתקדמות וההבנה שהושגו באנושות לגבי זכויות האדם, בהשראת חוכמת היהדות, מאז ימי קדם ועד היום, הביאו ממשלות ישראל דווקא את עם ישראל לנטישת חכמת העבר שלו וגרמו לכך שמדינת ישראל שקועה בפיגור גדול ביותר בתחום שמירה על זכויות האדם.

לאחרונה עלתה סוגיית הזכויות לגבי הגז הטבעי בישראל בהיבטים רבים. אחד מהם תפס את תשומת לבם של אזרחי ישראל כשעלה בהצבעה בכנסת רעיון המיסוי הנוסף שיוטל על המשקיעים בתחום זה, שעליו הוחלט לאחר שכבר נערך והוסכם לפני כן המיסוי. בשל היותו של שינוי זה משום הפרה של תנאי ההסכם הקודם, היה סוג כזה של החלטה נחשב בכל מערכת יחסים עסקית רגילה כהפרת חוזה ברורה. ואף על פי כן, נתקבל הדבר על ידי חלק גדול מהציבור בחיוב, שכן הוא ראה בה חלק מזכותו של השלטון כמייצג את ענין הכלל וכמגן של קניניו.

דבר זה חושף הן טעות, שמקורה באי הבנה של היחס שבין זכויות הכלל והיחיד והן חולשה מוסרית קשה: חלק לא מבוטל מאזרחי ישראל סובר כי יש ניגוד ענינים בין הכלל ליחיד וכי זכויות הכלל עולות על אלה של היחיד. בנוסף לכך, מאמין האזרח כי מדינת ישראל, כלומר ממשלת ישראל, היא נציג נאמן של הכלל, הווה אומר של עם ישראל. אך כל המכלול הזה, אשר נתפס כאמיתות יסוד, כהנחות צודקות וכהצהרות מוסריות, הן מוטעות מהחל ועד כלה, הן מבחינה עובדתית, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה יהודית-הלכתית.

דברים אלה אינם אלא אמונות הבל לא מבוססות, אשר מצביעות על רמתו הנמוכה של האזרח הישראלי ועל חוסר יכולתו השכלתנית להתמודד כראוי עם מגמותיה הגזלניות היזומות של המדינה לפגוע בזכויותיו. חינוכה של המדינה את האזרח להאמין בכזבים אלה סירס את יכולתו הטבעית להתמודד עם גזלנות המדינה בהקשרים של החלטות פוליטיות דוגמת הגירוש מגוש קטיף או החלטות דוגמת "הקפאת" בניית ישובים יהודיים. בכל אלה היתה ידה של המדינה על העליונה כאשר הציגה את עצמה כמייצגת את הכלל ואת המתיישב כמבטא את הפרט.

ודווקא על רקע העובדה שהממשל מבטא בהחלטותיו הפוגעניות נגד ההתיישבות את דעת המיעוט ולא את דעת הרוב – ולפיכך אין הוא יכול לטעון אפילו לצדק דמוקרטי – בולטת המגמה הלא צודקת של פגיעה בשם "טובת הכלל" בזכויותיהם של האזרחים. ואף על פי כן, בשל שליטתה של המדינה בדעת הקהל, באמצעות האפשרויות הרבות שיש לה, אל לנו להתפלא על כך שרבים מבין אנשי שלומנו חובשי הכיפות, אשר חוו מנסיונם האישי את נחת זרועו האלימה של הממשל, תומכים בבעלות המדינה על נכסיהם הפרטיים של כלל האזרחים.

כך, כל המאמין שיש ניגוד בין הכלל לבין היחיד ושהמדינה מייצגת את הכלל ומגינה על זכויותיו מספק תמיכה למדיניות לא מוסרית ומהווה מסייע לדבר עבירה בכל פעם שבה חפץ הממשל להפקיע את זכות הקנין מבעליו ומבקש ממנו להצדיק את מעשה הגזל שלו. כשמדובר במתיישבים הישראליים אשר תמכו בפגיעתו של השלטון בהסכם שהתקיים בינו לבין בעלי זכויות הקנין בתחום הגז הטבעי, ואשר נפגעו קשה מההגבלות שהטיל שלטון זה על זכות הבניה שלהם, יש בכך משום "סגירת מעגל" סמלית ובמובן מסוים ניתן לראות את פגיעת המדינה בזכויות המתיישב שלו כמעשה צדק משמיים וכעונש על פשעו.

כי עד שאזרחי ישראל לא ינטשו את הרעיון המוטעה שקנין הכלל מיוצג ומוגן על ידי המדינה מפני המאיימים עליו, שהיא האמונה שבגללה רבים מנציגי ההתיישבות היהודית תומכים בממשל – כפי שהוכח בהצבעות האחרונות בכנסת בנושא הגז הטבעי – תמשיך התרמית המתוחכמת הזו של הממשל להסיח את דעת הציבור מהעובדה שזכויות העם מיוצגות מבחינה מעשית טוב יותר על ידי היחיד מאשר על ידי הכלל.

לצורך הדגשת הניגוד שבו נמצאת מדינת ישראל בנושא קנין הכלל גם מבחינת ההלכה היהודית יש לזכור כי ביסודו של דבר, על אף הבעלות שניתנה לעם ישראל על ארץ ישראל, חולקה הארץ לבני ישראל על יסוד עקרון הקנין הפרטי, כאשר היא מחולקת לבני ישראל באופן שאפילו מלך ישראל אינו מחזיק בסמכות לפגוע בזכותו זו של היחיד.

בשל היותו של כל יחיד מישראל, לפי ההלכה היהודית, בעל הסמכות העליונה לגבי חלקתו הפרטית, מייצגות המסורת וההלכה היהודית את העמדה המתקדמת ביותר בהסטוריה העולמית בנושא זכויות הקנין. ואין, לפי גישה זו, ניגוד ענינים כלשהו בין היחיד לכלל, שכן לפי המסורת היהודית לא רק שלא קיים ניגוד ענינים בין בעלותו של היחיד לבין קנין הכלל אלא שהיהדות מכירה בכך ששני מושגים אלה משלימים זה את זה, ושהקנין הפרטי-יחידאי, שהוא ערך יסודי חשוב במורשת ישראל, הוא אחד מחלקיו היסודיים של הכלל.

בימינו, שמה שנחשב לעקרון הליברלי והמתקדם ביותר בפוליטיקה העולמית הוא היותו של הממשל משרת הציבור, מציגה היהדות בתורתה את הצעד התקדימי ביותר בנושא זה, כאשר היא מציגה את העוסקים בצרכי הציבור – ובראשם את המלך – כמשרתי העם. ביחד עם הצדק שיש ברעיון שהיותו של היחיד היהודי חלק מהעם אינו מתיר לאיש לפגוע בקנינו או להקריבו לטובת העם, מסתכם כל זה במסקנה שאם הציבור הישראלי מאמין, כמו בימינו, בניגוד ענינים כזה ומעדיף – כשמדובר בזכות הקנין - את המדינה על פני הציבור, הוא מייצג דרגת פיגור חמורה ביחס למעמד זכויות הקנין בכלל וביחס לערכי מורשתו בפרט. מנקודת מבט יהודית, אם עתידה ישראל להיות מנהיגתו של העולם יש בפיגור זה גם בגידה בהבטחה שהיא מגלמת.