רצח אופי שפל

רצח אופי שפל

או: מי צריך להתבייש?

בימים אלה, כאשר דו"ח בינלאומי עדכני מתריע על החמרת מצב זכויות האדם בעולם כולו, משתלבת בהתדרדרות זו גם מדינת ישראל, אשר מבצעת מהלכים שפוגעים בזכויות הקנין של אזרחיה. במסגרת מדיניות זו שלה נגרר הממשל הישראלי לטקטיקות ירודות, שהיו אופייניות למשטרים הלאומניים, אשר הציבו את המדינה כנעלה על היחיד ולצורך חיזוק מוסרי של גישתן לא נמנעו מהשמצת אזרחיהן; ביום שלישי האחרון אמר שר האוצר של ישראל, יובל שטייניץ, כי אלה מבין אזרחי ישראל אשר השקיעו בתחום חיפושי הגז "לוקים בחמדנות". באמירתו זו של שר האוצר התבטאה לא רק מזימה פושעת לפגוע בקנינם של אזרחי המדינה אלא גם צורך בזוי לעשות זאת באמצעות רצח אופי שפל. מטרתו של דבר זה היא להעניק לממשל את המעמד המוסרי של מי שמציל את הציבור מפני פושעים כביכול המאיימים לפגוע בו – וזאת בזמן שהממשל עצמו הוא זה המתנהג כאויב האזרח.

בו ביום שוחח עמי חבר מרכז ליכוד ואמר כי למשמע הדברים הוא חש מעט בושה; האיש, כך הסתבר מדבריו, השקיע מכספו הפרטי במפעל חיפוש הגז שבו מדובר, ולשמע דברי שר האוצר (שגם הוא חבר ליכוד ומייצג של ממשלת הליכוד) הוא חש מושפל, כמי שמואשם בפגיעה בחברה כולה, וכמי שלמען עניניו הפרטיים מוכן לפגוע בעניני העם כולו. השבתי לו שאל לו לחוש בושה ושההיפך הוא הנכון: בניגוד לדברי אלה שתוקפים את המשקיעים דווקא הוא, המשקיע, הוא הפטריוט האמיתי שבסיפור; האזרחים שמשקיעים במבצע כמו זה של הגז, הם הפטריוטים האמיתיים, אשר בפעולתם מקדמים את מעמדה של המדינה ואת מצבו הכלכלי של העם כולו. על רקע זה, דווקא מי שמציג את המשקיע כשלילי הוא החוטא לאמת, אשר מתעלם מהצד המוסרי החיובי של המשקיע והוא זה שצריך להתבייש!

מדינות העולם נבדלות זו מזו בדרך שבה מתייחסות ממשלותיהן לאזרחים החיים בהם. באופן כללי ניתן לומר כי יש בנמצא שני סוגי מדינות: מדינות חופשיות, המתאימות לבני אדם, שבהן נוהגים באזרחים בכבוד ומאפשרים להם לחיות בצורה שאינה פוגעת בהם – ומדינות עריצות שאינן מתאימות לבני אדם, שבהן האזרחים סובלים מפגיעת הממשלה המתעללת בהם ומנצלת אותם לטובתה. מדינת ישראל מצליחה "לאכול את העוגה ולשמור אותה": מחד היא מציגה את עצמה כמדינה חופשית, וגם מקבלת על כך יחס של כבוד, אך למעשה היא רחוקה מלהיות כזו ובכך היא מרמה רבים מאזרחיה ותומכיה, שכן היא פוגעת באזרחיה בדרכים רבות. ישראל מגבילה את חייהם וחירותם של נתיניה, כשבראש פגיעותיה בהם נמצא הגזל הכפייתי.

המדינה מפקיעה חלק גדול מרכושם של אזרחיה בתירוץ שהיא עושה זאת לטובת ה"חלשים". היא עושה זאת באמצעות מיסוי גבוה ביותר, הפוגע בכל האזרחים, אך היא מצדיקה פעולה זו בכך ש"הפגיעה בעשירים לטובת העניים" היא דבר מוסרי. לפיכך מציגה המדינה את בעלי הרכוש שבין האזרחים באור מוסרי שלילי והיא מחזקת זאת בכך שהיא משמיצה אותם ומציגה אותם באופן שפל. לאחרונה, בעיצומו של הדיון בנושא חלקה של המדינה ברווחים שאמורים להיות מופקים מתגליות הגז, התבטא, כאמור, שר האוצר כלפי המעורבים בהשקעת משאביהם בחיפוש אוצרות האנרגיה, כי הם "לוקים בחמדנות". אמירה שלילית זו כוונה כלפי המשקיעים בנושא זה, שהם בעלי העניין הטבעי להרוויח מתגלית הגז. בהקשר זה, נראה ששר האוצר הישראלי ממש "יצא מעורו" כדי לבצע רצח אופי פומבי לאזרחים משלמי מסים שעליהם הכריז מלחמה, מבלי להבין את משמעותם של דבריו או את השלכותיהם.

הצגתם של משקיעים אלה בדרך זו על ידי שר האוצר מציגה את מדיניותו הכלכלית-פוליטית של הממשל כולו באור שמאלני, המנוגד לסברה המקובלת בציבור, שבישראל שולט הימין הליברלי. הוקעתם של אנשי עסקים כאילו היו "חמדנים", ברוח המחשבה שמה שמניע את הכלכלה היא "רדיפת בצע", חושפת את ההשקפה השמאלנית-סוציאליסטית במלוא כיעורה המוסרי, החל מהיותה לא מוסרית בהבנתה את ההיבטים החיוביים של טבע האדם וכלה בפגיעה במוסר המתאפיינת בעצם פעולתה האלימה של המדינה הבוזזת את אזרחיה. במקרה המיוחד של נושא הגז, יש לפגיעה זו של המדינה הסוציאליסטית-ריכוזית בזכות הקנין של אזרחיה מאפיינים רגשניים בוטים במיוחד, החושפים את ערוות דרך הפעולה הקיצונית של נציגי מורשת השוד באופן ייחודי.

בהשמצתם המוסרית של המשקיעים הפרטיים, שכל אשמתם מסתכמת בנסיונם להגן על השקעתם, צועד שר האוצר הישראלי בעקבותיהם של הבולשביסטים הקומוניסטיים; אלה יצרו לעצמם שם שהוא לדראון עולם בהסטוריה הפוליטית של האנושות, מכיוון שלצורך קידום מגמותיהם הפוליטיות הם היו מוכנים כבר מתחילת דרכם להקריב על מזבח תפיסתם האידיאולוגית את שמו הטוב וכבודו של כל מי שדרכו איננה מקובלת עליהם.

כבר כשהחלו הבולשביקים המהפכנים את תנועתם הפוליטית ברוסיה הקומוניסטית, אשר ראתה את מטרתה ככזו המקדשת את האמצעים, התפרסמו הם בטקטיקות וטכניקות תעמולתיות ששילבו, באמצעים של שקרים, כזבים, זיופים ורמאויות, כל סוג של הוקעה אישית כנגד אופיים של מתנגדיהם. מכיוון שלפי תפיסת הקומוניזם, בביטויו הפוליטי כתנועה לאומנית מובהקת, היו האזרחים היחידיים חסרי כל משמעות יחידאית (אינדבידואלית) אלא אך ורק ככלים בידי המדינה-האל, הנתונים תחת שליטתה, לא העריכו המהפכנים את זכויות הפרט ומחצוהו בכל פעם שהרים את ראשו בתקווה לחירות. בכך היה המשטר הרוסי-בולשביקי נותן הטון וההשראה לנאציזם ולפשיזם שבאו אחריו.

מאז התקופה הראשונה של הדיכוי הבולשביקי, אשר הקים את בית הכלא האיום של מזרח אירופה, השתלטה המגמה הסוציאליסטית בעולם כולו בצורת משטרים שמדכאים את זכויות היחיד בתירוץ של דאגה לכלל ומדינת ישראל מוצאת את עצמה משתלבת במגמה זו יפה. הסוציאליזם המדכא של ישראל מצא את מקומו בתוכה כגנב מתוחכם – ולאחרונה נתגלתה האמת הטראגית של מדיניותה הכלכלית-פוליטית של ישראל במלוא אסונה: מערכת הבחירות, שהעלתה את הליכוד לשלטון וגרמה לאזרחים רבים במדינה לחשוב שהממשל החדש חופשי וליברלי יותר מקודמו, והנה מתברר כי בכירי הממשל החדש מחזיקים בהנחות היסוד הסוציאליסטיות-ריכוזיות לא פחות מאלה שהיו לפניו.

אחת מהאכזבות הגדולות של אנשי החופש בישראל הוא יובל שטייניץ; בשל עיסוקו האקדמי בפילוסופיה האמינו רבים כי אישיותו של שטייניץ תהיה מבצר של רוח האדם וביטוי של חירות, כלכלה חופשית וכיו"ב. אך במיוחד עכשיו, כאשר שר האוצר מציג את הפרשה הנוכחית כעימות בין האינטרסים של המדינה לבין אלה של היחיד, ניתן להבין מדבריו כי הוא סובר שהמדינה עולה על האזרחים היחידים בביטוי וייצוג של ערכי האומה. למותר לציין כי רק מרכסיסט מסורתי יכול לראות את היזמים כ"קפיטליסטים" ו"בעלי הון" תאבי בצע לא מוסריים, הפוגעים ב"עם" מצד אחד ומן הצד השני את המדינה כמי שמצילה את כלל החברה והציבור בישראל מידי "בעלי ההון".

יש מצבים רבים במציאות שבהם עולות על פני השטח מריבות רעיוניות ומתחוללים סכסוכים, אך במדינות בהן שולט במידה ניכרת החופש, כאשר מתרחש סכסוך כזה, השימוש בהשמצות מוסריות אישיות לא מבוססות, ובמיוחד בכאלה שמהן נודף ריח של לשון הרע, וקל וחומר אם וכאשר הן מושמעות על ידי בעלי שררה המחזיקים בכוח לא מוגבל (מה שמודגש בכך שמדובר בשרים בכירים הנהנים מחסינות משפטית שאיננה מאפשרת לאזרח המושמץ להתנגד בפני פגיעה) נתפס כהתנהלות מושחתת, והעושה שימוש כזה נחשב כבלתי ראוי לתפוס עמדה ציבורית. לעומת זאת במדינה בעלת יסודות בולשביסטיים אפשרית תופעה בה שר בכיר עושה שימוש, ללא כל חשש מסנקציה ציבורית, בהשמצות ללא כל בסיס עובדתי, תוך הסתמכות על הגיגים שהגיחו מתהום הנשיה של רעיון מלחמת המעמדות המרכסיסטי, כדי למצב את עצמו כצד המוסרי שבהתמודדות, שעה שלאמיתו של דבר הצד המוסרי הוא דווקא הצד המושמץ על ידו.

בהוקעתם של אזרחים אמיצים שסיכנו את הונם בחיפוש הגז והצגת נסיונם להגן על זכויות הקנין שלהם כאילו מדובר בפעולה המבטאת חוסר מוסריות חבר שטייניץ להתקפות שנערכות נגדם מצד נציגי השמאל בנוסף לכך, נראה שבנסיון המוצהר הנואל להגן על "העם" שכחו המתקיפים כי ציבור המשקיעים עצמו הוא חלק בלתי נפרד מ"העם" שעליו הם מתיימרים להגן.

לחבירתו זו של שר אוצר מן הליכוד לשמאל יש גם השלכות פוליטיות פרקטיות; חברי ליכוד שעימם שוחחתי אמרו לי כי לא יצביעו יותר למען המפלגה שהכזיבה אותם. לפיכך, יש ספק אם מר שטייניץ לקח זאת בחשבון כשאמר מה שאמר בגנות המשקיעים. בהשתלחותו המוסרית-כביכול נגד בני אדם אלה – שחלק גדול מהם הצביע בעד תנועת הליכוד בבחירות האחרונות – הליכוד "איבד גובה" רב מבחינתו של הבוחר הישראלי. לא מן הנמנע שבוחר זה, החשוף במשך כל השנה להשמצותיו של השמאל את הליכוד, נבעת למראה שיתוף הפעולה שבין הממשלה שבה בחר למדיניותו הפוליטית-כלכלית של השמאל. ולמרבה מורת הרוח של מצביעי הליכוד ניתן להוסיף גם את העובדה החמורה לא פחות, והיא שאף ח"כ של הליכוד לא מצא לנכון להביע התנגדות לדברי שר האוצר שלו.

למעט חברי מרכז מעטים (כמו משה פייגלין ומיכאל פואה) שמחזיקים במגמות פוליטיות המבוססות על מסורת ישראל והשר יעלון, איש מחברי הליכוד לא מחה בפומבי מול ההפרה הבוטה של ההסכמים שנערכו על ידי המדינה עם המשקיעים, שעה שקולות מחאה כאלה נשמעו דווקא ממפלגות אחרות כמו קדימה, ישראל ביתנו וש"ס. על סיעת הליכוד, שבמשך שנים התנגדה לשמאל בשמם של ערכים כמו צדק, חופש ומוסר, השתלטה דממה זועקת, האופיינית להתקרנפות נפשית, שלרוב התרחשה רק בתנועות רעיוניות ופוליטיות חשוכות שבהן נדרש מהחברים ציות מלא להנהגה. לאור גישה מסוג זה, אשר פשטה בנציגי הציבור, ברור מי באמת הוא זה אשר צריך להתבייש!