קפיטליזם בעין השקר

 

קפיטליזם בעין השקר

על שלטון הכיבוש של הכזב הסוציאליסטי

בעולם בכלל ובישראל בפרט נושא הסוציאליזם ילקוט ענק של כזבים שבאמצעותם הוא מוליך שולל רבים לגבי טבעו של הקפיטליזם; רבים בינינו, למשל, מאמינים שהקפיטליזם אדיש לטובת החברה. אמונה טפלה זו, המגיעה מבית מדרשו של הסוציאליסט, מעוורת את בני האדם מלהבין שרווחיו של בעל ההון, המבוססים על שיתוף פעולה, עולים בקנה אחד עם המידה שבה מועיל אדם זה לבני חברתו, שכן הוא עושה את כספו תוך התבססות על שירותים ותוצרים שהוא מוכר להם. הכזב, העיוורון ואי ההבנה הללו הם כולם תוצר של מאבק הסוציאליזם אשר שם לו למטרה להוקיע - ביחד עם העשיר - את עצם השאיפה האנושית הטבעית להתעשר.

אחד מפשעיו הגדולים של הרעיון הסוציאליסטי, המתווספים לגזלנותו היסודית, הוא התעמולה שבה הוא נוקט כדי להציג את הקפיטליזם כשיטה שמנוגדת לאנושיות בכך שהיא איננה כוללת סיוע לעניים. אך לא רק שהסוציאליזם מתעלם, בהקשר זה, מהעובדה שלרוב העשירים הם נדבנים מופלגים, המפרישים מנכסיהם מיליארדים רבים לטובת נצרכים ומפעלי צדקה וחסד חובקי עולם, אלא שבניגוד למצב האמיתי הוא מטיף להיותם של בעלי ההון קמצנים, צרי עין ואדישים לגורל בני חברתם.

בתחום זה הצליח הסוציאליזם להנחיל לציבור הרחב את האמונה בכך שכל מגמת החסד והרחמים הקיימת בנפש האדם היא ביטוי של סוציאליזם ואין לה מקום בקפיטליזם. דבר זה גם הוא כזב, קודם כל מכיוון שרבה היא העזרה לחלשים שמוגשת בחברה על ידי עשירים, ובנוסף לכך הסוציאליזם הוא כפייתי מטבעו, שכן יישומו מתבסס על חוקי כפיה ריכוזיים של ממשלים עריצים, בזמן שהקפיטליזם מבוסס על כלכלה חופשית, שהיא ביטוי של חירות האדם וחופש הבחירה שלו.

בנוסף לכך דווקא הסוציאליזם, התובע מן הקפיטליסט לנקוט באחריות חברתית, ולקחת על עצמו לסייע לנזקקים, מוביל את בני האדם להאמין בכך שהמדינה אחראית לספק להם פתרונות לבעיותיהם, שזוהי חובתה לחוקק חוקים שיכפו על ה"עשירים" לסייע לעניים – ואילו הקפיטליזם חופשי מכפיה וגורם לבני האדם לגלות יוזמה ולקחת על עצמם את האחריות האישית לפתור את בעיותיהם, לייסד מסגרות פעולה עצמאיות ולייצר את הנחוץ לקיומם.

בנושא אחרון זה הצליח הסוציאליזם לגרום לבני האדם להאמין בכך שמעשים של חסד, צדקה ועזרה הדדית בין בני אדם אינם תואמים את הגישה הקפיטליסטית. אך גם דבר זה יסודו בשקר, שכן דווקא בכך שהקפיטליזם מבוסס על חירות ומתיר לבני האדם לעשות ברכושם כאוות נפשם, הוא מאפשר להם גם להשתמש במשאביהם למטרות סיוע לבני אדם אחרים. ולפיכך מבטיחה דווקא השיטה הקפיטליסטית כי רק בקפיטליזם תהיה העזרה לחלשים – בשל היעדר הכפייתיות ממנה – ביטוי ליחסים טובים, בחירה חופשית ורצון חיובי של בני אדם לסייע איש לרעהו.

מבחינה זו מוכיח הסוציאליזם את מה שהוא הרבה יותר גרוע מאדישות לצרכי האדם: התנגדות גדולה לטבעו. במקום שבו יכולה רוח ההתנדבות לסייע לבני אדם לבנות חברה על יסוד של כבוד הדדי, שבה כל בעל קנין או מי שמקבל עזרה יודע כי מה שבו זכה הוא תוצאה של חופש וכיבוד זכויות הדדי של בני אדם, כופה הסוציאליזם על בני האדם משטר של חוקי שליטה – ומחנך אותם לראות בכפיה את חזות הפתרונות הראויים לבעיות האדם.

ברוח זו נשמעת בישראל הסוציאליסטית שוב ושוב התביעה הקולנית ליתר סוציאליזם וליתר חקיקה כדי שזו תפתור את בעיותיהם של האזרחים. במקום לבקש חופש הורגל האזרח היושב בציון לבקש עוד ועוד התערבות ממשלתית בחייו, מתוך הנחה שהממשלה תוציא עבורו את הערמונים מן האש. "איכשהו" מאמין האזרח הישראלי "ייפתרו בעיותי במטה קסם ואקבל לרשותי ללא תשלום או מאמץ מחירים, משכורת, דיור, חינוך, מזון ובעצם מה לא?"

מאחורי שם הקוד הנפוץ של "חברתיות", שבשמו קורא המפגין בישראל של היום לצדק חברתי, פעולות חברתיות, תכנון חברתי, כלכלה חברתית וכיו"ב מחביא הדובר הסוציאליסטי את שאיפות הגזל המקיף שלו, שאינן אלא תביעות לקחת, לקחת ולקחת עוד כדי לתת לו. את המרחק העצום שבין צדק אמיתי לצדק חברתי ניתן לראות בפשעים הממשלתיים המבוצעים בשם הצדק וזוכים לברכה מצד אנשי המחאה למיניהם. המשותף לכל תביעותיהם של ה"חברתיים" למיניהם הוא תביעתם לקבל לידיהם את מה שלא שייך להם.

ואם מעוניין האדם הישר לדעת איך תביעות אלה מתגלות כמה שאיננו אלא מזימה חוזרת של הפרולטר המרכסיסטי לקחת מ"העשירים" את מה שיש להם, די אם יירד לעומקו של הביטוי השגור הנפוץ, שאנשי המחאה משתמשים בו השכם והערב: הטייקון. כפי שזכור לרע מהחקיקה שנערכה בכנסת נגד זכויות בעלי מניות הגז לפני חודשים מעטים, אין ויכוח על היות הטייקון הנבל העכשווי הגדול של מדינת ישראל. בנושא זה אין ויכוח בין איש המחאה באוהל התל-אביבי לבין בכירי הממשל והכנסת.

בעיני הציבור שטוף המוח, הטיקון הוא השעיר הגדול ביותר לעזאזל שקיים היום בישראל. מבחינת הסוציאליזם הישראלי, הטייקון נושא באחריות לכל הצרות שיש לאזרחי ישראל בכל תחומי המחיה. הטייקונים הם האנטי-אנושיים, המועלים, הגונבים וגזלני המחירים, המתעללים באזרח באמצעות עסקיהם, פעולות הרכישה שלהם, הכספים שהם גובים וכלל נכלוליהם, שכל מטרתם היא רצון להשתלט על עוד ועוד נכסים, בשם תאוות הבצע הקפיטליסטית...

מנקודת מבט מציאותית-פוליטית ברור כי מזימת הממשל הסוציאליסטי, שהוא זה שקובע באמצעות חוקיו את מצבם הכלכלי של אזרחי המדינה, היא להסיט את מיקודו של הציבור האזרחי מאשמתו שלו לבעלי הון. ההסטוריה של כל עריצות מגלה כי מגמותיה העיקריות של כל ממשלה עריצה בעולם היתה הסטת זעמם של נתיניה לעבר אויב שבו ניתן לתלות את כל המגרעות, המחדלים והבעיות שהיא אשמה בהן. מבחינה זו מהווה הטייקון במדינת ישראל של היום את היהודי בכל מדינה בעולם שונאי ישראל. אך אם ירקמו ה"טייקונים הנוראים" הללו יום אחד מזימה וינטשו את מדינת ישראל במחאה על היחס שהם מקבלים מהממשל והאזרחים כאחד, תקום בישראל זעקה שכמותה לא נשמעה במקום הזה מעולם, של כל אלה שיבחינו פתאום בחוב שהם חייבים להם. בינתיים, כל עוד לא סיגלו בישראל את החומות שבנו עריצויות העולם כדי למנוע את בריחתם של יצרניה, אין הבטחה שזה לא יקרה.