הקסם הכוזב

הקסם הכוזב

משכילי תרבותנו (או, לפחות, המתיימרים לכך) מציגים לפנינו את המדינה שבה אנו חיים כמנגנון מתוחכם ויעיל למופת, אשר מצליח במשימת ניצול משאביו של האזרח בצורה היעילה ביותר, כך שאת מה שזה מרוויח ביגיעתו ומעניק לכלל הוא מקבל בחזרה בצורת תוצרי המשק הלאומי המנוהל כך שהוא, האזרח, נהנה משירותים כמו בטחון, חינוך ותרבות ראשונים במעלה.

זה אולי נשמע טוב לרבים מאיתנו, אך צריך כוח אמונה חזק ביותר כדי להאמין בכך שהבטחה כה מורכבת ומתוחכמת ניתן בכלל לקיים – ולו רק בשל מספר תנאי יסוד החייבים להתקיים כדי לממש את המצגת המרשימה שמוענקת לנו על ידי משכילינו שלעיל. בהנחה שאחד מתנאים אלה הוא רצון טוב, נשאל האם יש לנו בטחון שיש שם למעלה, בקומות הגבוהות של המגדל השלטוני, מספיק רצון טוב לצורך זה – או, אולי, נשאל: האם אין במצב הכללי של מחדלי הממשל כפי שהם בימינו משום עדות לכך שאין בו די רצון טוב כדי לקיים את כל מה שהממשל מתיימר לקיים בפעולתו למען האזרח?

הבה נבדוק כמה עובדות: במדינת ישראל לוקחים מאיתנו, האזרחים, מס הכנסה 45%, מע"מ 16%, ביטוח לאומי 6%, מס בריאות 5.5% ובנוסף לכך יש גם מיסי-עירייה ומיסים שונים אחרים, כמו ארנונה, אגרת-ביוב, מס-רכישה (על בית), מס-קנייה, מס-שבח, מס על מכוניות, דלק, אגרת רדיו וטלוויזיה, סיגריות וכו'... ועוד שאר מיסים (על פיקדונות ורווחי-חסכונות, בורסה, מתנות, משחקי מזל, דמי הרשמה לכל שירות שאנו מקבלים ממוסדות חינוך, זכאות, קבלה וכיו"ב ועוד ארוכה הרשימה). למעשה, בפועל נשארים לנו ביד כ-22% ממה שאנו מרוויחים.

אתם תופסים? פשוט צריך לעשות חשבון; אנחנו עובדים... ויש מישהו שמדי חודש בחודשו לוקח לנו מעל 78% מהמשכורת... וכל מה שאנו צריכים לחשוב עליו הוא על המידה שבה היו חיינו יכולים להשתפר באיכותם, במימושם ובכל מה שהיינו יכולים להשיג בהם אם היינו מקבלים מהממשלה בחזרה אפילו חלק קטן ביחס מהנתח השמן שהיא לוקחת מאיתנו היום.

נכון, אומרים אתם כמו שאר אזרחי ישראל, אבל אנשי הממשל הרי אינם לוקחים את הכסף הזה עבור עצמם. בסה"כ סביר שרובם בעלי רצון טוב, והם עושים כמיטב יכולתם כדי להועיל לכלל האזרחים. הם אינם חיים על חשבוננו, או ממתיקים לעצמם את החיים במותרות על גבנו. העובדה שיש עוני גדול כל כך במדינה היא הכרח שהם לא המציאו, שהוא תוצאת עובדות אובייקטיביות שהן נחלת כולנו ובסה"כ זהו הרע במיעוטו, שאילמלא כן היינו כולנו במצב גרוע הרבה יותר.

האמנם? האם בכך שהם אינם משתמשים בכסף זה לטובתם ובכך שכל כוונתם לטובה מוצדק כל המעשה הענק הזה – או שאין מידת הנזק שנגרם רבה כל כך? האם באמת, בדרך פלא כלשהי, מצליחים כספים אדירים אלה שגובה המערכת השלטונית מן האזרחים להגיע אל אלה הנזקקים להם והראויים לתמיכה? האם מאחורי כל פעולת המנגנון האדיר של הגביה השלטונית קיים מוח גאוני המסוגל לבצע קסם כה מדהים שאין כדוגמתו לחוכמה, ידיעה ודיוק עילאיים, שמבטיח לנו שכל הכספים שהוצאו מאיתנו יגיעו בשיא היעילות, החסכנות והדיוק אל בני האדם הרעבים והדלים של ארצנו?

כדי להאמין בכך שיסודות השלטון שלנו מבוססים על מהות מסוג זה, אשר מסוגלת לא רק לארגן את כל ההכנסות שמגיעות אל קופת המדינה מכל המקורות (שנזכרו לעיל) אלא גם לייצר אמת מידה כה מקיפה ומתוחכמת שתוכל להעריך נכונה את התועלת המסויימת שניתן יהיה להפיק בכל נקודת צורך שקיימת בתרבותנו יש צורך ביכולת דמיון מפותחת כל כך, שרבים ממשכילינו הטורחים חדשים לבקרים לזלזל במידת האמונה ששומרי המצוות שחיים בארצנו נותנים בכתבי הקודש או במנהיגיהם הרוחניים היו מגדירים, ללא ספק, את הסומכים על הממשל במבצע הקסם הזה כפתאים גמורים.

להאמין בקסם הפלאי שיכול להבטיח את צרכיהם של מליוני האזרחים שחיים במדינת ישראל כמוהו כאמונה בדבריו של נוכל ערום אשר שם לו למטרה להכשיל את כל בני האדם הללו ולהטעותם כדי שימסרו לניהולו את כל אשר להם מבלי שיכולים הם בכלל לבדוק את המידה שבה מסוגל הוא למלא את הבטחותיו להם. ואולי המחריד מכל בהקשר זה היא העובדה שכל העובדות הניתנות למדידה מצביעות על כך שזה, כנראה, מה שקורה:

במלים אחרות: הקסם שבאמצעותו משלים את הציבור הוא כוזב; הוא איננו קיים באמת. זהו מקסם שווא של הצהרת יכולת שאיננה עומדת במבחן המציאות ואיננה מקיימת את תנאי היסוד המוצהרים על ידי מובילי מדיניות הממשל - לא את תנאי הרצון הטוב ולא את תנאי היכולת לביצוע כל הדברים שליישומם מתיימר השלטון לפעול. את כל זה ניתן להסיק הן מחוסר היעילות של מה שנעשה על ידי השלטון למען האזרחים והן את הסבל הנורא שאותו חווה האזרח אשר השליך את יהבו על הבטחותיהם של פקידי ממשלתו.

הבה נחשוב על המידה שבה יכולה היתה איכות-חיינו להשתפר, אם היו לוקחים מאיתנו רק פחות 15% ממה שלוקחים היום – או אם היו הדברים נעשים במדינה על יסוד הרצון הטוב והיכולת האמיתיים הקיימים בציבור. אם היה הממשל מאפשר לציבור לבצע על יסוד התנדבותי את כל הדברים הטובים שהוא מתיימר לעשות למענו היה הציבור מרוויח בגדול, כי לא רק שהוא היה שומר לעצמו חלק גדול מהמשאבים הנלקחים ממנו על ידי הממשל אלא שהוא היה מרוויח את הסיפוק שבהענקת סיוע לאזרחים הזקוקים לסיוע זה.

אם היתה המדינה מניחה לדברים להתבסס על היצע וביקוש טבעיים, הגיוניים ומעשיים של השוק החופשי הטבעי היתה מקודמת כל מערכת הכשרון היצירתי הטבעי של היוזמה הפרטית הטבעית הקיימת בציבור הישראלי. אם היתה מדינת ישראל מניחה לציבור לנשום מעט בכוחות עצמו רבים היו נעזרים לא במשרדי הממשלה אלא בארגונים התנדבותיים שהיו קמים במיוחד כדי לספק את הצרכים. במקרה כזה היה הציבור מגלה שאין צורך בשום מנגנון של קסם, שממילא איננו קיים – ושלמעשה כל אמונה בקיומו של דבר מסוג זה איננה אלא אמונה טפלה שאין לה יסוד במציאות.

לדאבון הלב, חושפת אמונה טפלה זו לא רק את טפשותם, תמימותם וחוסר הבנתם של אזרחי ישראל בתחומים כמו כלכלה וניהול של כל המתבקש מהחזקת מדינה מורכבת, המספקת לאזרחיה שירותים מתוחכמים – אלא דבר גרוע יותר שהוא חוסר מוסריות. דבר זה קיים, מובנה לעומק, בשיטה הישראלית מזה עשרות שנים לא רק כשקרן ורמאי אלא כגזלן העושה בקנינם של נתיני הממשל כבשלו, ללא גבול או מעצור. אשליית הקסם שלה מכורים רבים מהציבור מעידה על כך שלאזרח הישראלי אין מושג לגבי חשיבות המודעות לקדושת זכות הקנין והשמירה וההקפדה על כך שיתאפשר לאדם לשמור על מה ששייך לו – ולפיכך מסכים האזרח שיפגעו הן בזכויותיו שלו והן בזכויות עמיתיו האזרחים. התוצאה היא אחריותו הבלתי מסוייגת של משלם המסים גם לדלותם של רבים מעמיתיו.

נתונים נוספים