מעמדם של מסי המדינה בעיני האזרח

מעמדם של מסי המדינה בעיני האזרח

פקידי המדינה של ישראל הממונים על המיסוי, ובמיוחד אלה שמייצגים את מס ההכנסה בישראל, שלא כמו עמיתיהם בארצות המערב (ובמיוחד בארה"ב), אינם מתבססים על אקסיומה המניחה כי רכושו של אדם פרטי הוא שלו עד שלא נקבע אחרת אלא להיפך: הפקיד הממשלתי הישראלי מניח, כמושכל ראשון, שרכושו של האזרח שייך למדינה אלא אם כן, מסיבה "כלשהי", "אין ברירה" אלא להשאיר את הרכוש בידיו. גישה יסודית זו של הפקיד הישראלי מעולם לא היתה שכלתנית או ברורה לציבור: היא לא הוקנתה לפקיד בדרך של חינוך אינטלקטואלי, פילוסופי ואף לא בדרך של לימוד ומסקנות אקדמאיות, אלא בצורת חלחול איטי "בדלת האחורית" של התודעה מגיל אפס, על ידי מכלול האפשרויות העומדות לרשות השלטון לחינוך הציבור. במובן זה, לפחות לפי השקפתם של פקידי האוצר, הם אינם "כובשים" או "מפקיעים" את רכושו של האזרח, הסובר כי הוא שלו, אלא פשוט "אוספים" מביתו את מה שהפקידים מניחים שהוא שייך להם מלכתחילה.

תפישת ביזת שלל פקידותית זו, הרואה את רכושו של היחיד כשייך לחברה, מעולם לא הועמדה בישראל בעימות או במבחן אינטלקטואלי אמיתי. לא רק שכאמור לעיל אין הפקידות עומדת בקריטריון של אינטלקטואליות מלכתחילה אלא שלדאבון הלב, גישה רעיונית זו קיימת גם בפסיכולוגיה של חלק גדול מבעלי הרכוש הפרטי בישראל, אשר גם הם, כתוצר אפייני של חשיטה החינוכית הישראלית, סוברים כי מה שיש להם אינו נמצא בידיהם בזכות אלא בחסד חסדה של השיטה.

התוצאה ההכרחית של "מזימת החסד" הזו של השלטון היא חוסר התנגדות מוחלט של האזרח, הנהנה לכאורה מ"חסדי" השלטון ונדיבותו, והיעתרו לדרישות הפקידות יהיו אשר יהיו. בישראל חסרת החוקה אשר אזרחיה חונכו כי הם עבדי הממשל, גם אם הדבר מעולם לא הוצהר לפניהם או על ידם במלים, יכול החוק להצהיר כי "מס נשימת אויר" או כל שם אחר שיבחר למס חדש ינגוס ממשכורתו של כל אזרח 33.5% או 87% או כל נתח אחוזי אחר ואיש מן האזרחים לא ישמיע שום התנגדות, עקרונית או אחרת. (אולי, אם יהיה לאזרח מזל, תבעיר ההסתדרות במחאה כמה צמיגים על "הפגיעה בפועלים")...

מה שאינו קיים במקרה של מיסוי או חוקי מיסוי ישנים או חדשים - ושצריך היה להיות הוא התנגדות עקרונית, כלומר כזו המבוססת על התנגדות מושכלת ותבונית לעקרון המאפשר לפקידות להחליט מה ייעשה ברכושו של האזרח ללא שום חוק יסוד שמרשה זאת. מה שמתרחש היום מנוגד לחוק החדש יחסית בישראל, חוק "כבוד האדם וחירותו" אשר אמור היה, לכאורה, להגן על האזרח היחיד מהתפרעויות הלא מרוסנות של השודד הממשלתי, בישראל חסרת החוקה. אך גם אם היו נולדות תרעומות או חוקים נגד פגיעה ברכוש האזרח, אין עדיין בישראל איש שמתכוון להפעיל חוק כזה נגד מס ההכנסה - וזאת כי פסיכולוגית, מס ההכנסה שייך, ביחד עם עוד מסים, תקנות, הוראות וצווי שלטון אחרים, לתחום איתני הטבע שאליו, לפי ההנחה הנפוצה בציבור, שייכים חוקי המיסוי במדינה: התחום של דברים שאין האדם אמור לערער עליהם אלא לכבד אותם ולשתוק. ואם רואה מישהו דמיון בין מעמד זה של החוק לבין מעמדו של "כוח עליון" במשפט או כוח האל בעיני בני אדם דתיים, אין הדבר מקרי – וברור שיש לו מגמה חינוכית מכוונת.