כנופיית הפראים

כנופיית הפראים

שלטון הכוח בישראל

בימים אלה נערך סיבוב משפטי נוסף בפרשת החקיקה שקבעה רטרואקטיבית לשנות את תנאי ההסכם שעליו בנו המשקיעים בחיפושי מקורות הכוח; בשלב הנוכחי נסתיים סיבוב זה כשהתוצאה המשפטית נקבעה לרעתם. אלא שטעות היא לחשוב שמבחינתה של המדינה מסתכם נצחונה רק בשמירה על ליטרת הבשר שבידה; למעשה מדובר בפסיקה הצהרתית באופייה שבה מודיע השלטון לציבור באמצעות משרתיו בבית הדין מיהו האדון האמיתי ומיהם עבדיו. מה ששומה עלינו, האזרחים, לזכור הוא כי מדובר רק בכנופיית פראים.

אין בכוונת כותב הכותרת הזו לזלזל בהישגיה האובייקטיביים של חלק מבניה של מדינת ישראל או לרמוז שהיא איננה אלא כנופייה, אלא למקד את הקורא בכך שמדינת ישראל היא, בין השאר, גם כנופיית פשע. עובדה היא שהשלטון במדינת ישראל הוא ארגון אלים, המחזיק במליוני אזרחיו, הכפופים לו בכוח הזרוע, לצורך המטרה הפשוטה של ניצול עמלם לצרכיו. וכמו כל פושע הזקוק להסוואה עוטה גם כנופיה זו על עצמה מסווה של אומה חופשית ומתוקנת, שבין אמצעי הדיכוי המתוחכמים שהיא מפעילה נגד נתיניה משמש החוק ראש וראשון. אלא שחוק זה איננו חוק רגיל, אלא כזה המשרת את חברי הכנופיה.

החוק המתקיים באומות מתוקנות מבטא את הצדק – וזה עומד רק לשירותם של הדבקים באמת, מבלי שינטה לטובת אחד הצדדים המעורבים בדיונים המשפטיים. בישראל נראית מערכת החקיקה והמשפט כלפי חוץ זהה לזו הקיימת בעולם התרבותי, אך אין זה אלא חלק מתלבושת ההסוואה של הכנופייה השלטת; ככזה, תפקידו של החוק איננו עשיית צדק או דבקות באמת המציאותית-אוביקטיבית אלא לשרת את השלטון. לשם כך ממציאים אנשי המשפט של הכנופייה חדשים לבקרים חוקים, הליכים וסדרים שמטרתם להציג את פעולות השוד של כנופיית ישראל כצודקות. אחת מהמצאות אלה היא החקיקה הרטרואקטיבית.

מהי חקיקה רטרואקטיבית? במדינות עריצות יכול השליט לחוקק כאוות נפשו חוקים אשר יפקיעו את רכושם של אזרחי ארצו. אך במקרה המיוחד של ישראל, שבה אין סוג כזה של חקיקה דרקונית ניתן לעשייה, נדרש השלטון – כחלק מהטעייתו הקבועה את אנשי הצדק – ליצור תהליך הסוואה שבו יוצג שוד זה של קנין אזרחי כחלק מפעולה צודקת שמטרתה טובת הכלל. זהו ההקשר שבו מופעלת חקיקה שמכוונת לערער את החוקים הקודמים, שעליהם נתבססו אזרחים כדי לשמור על זכויותיהם הקניניות. המושג "רטרואקטיבי", בהקשר זה, מתייחס לכך שפעולה זו נעשית באופן נסוג, תוך התעלמות מההתפתחויות שהתרחשו בתחום שלגביו מתייחסת החקיקה. מעשית, מהווה הדבר הצהרה המכריזה: "הבה נתעלם מההסכם שהיה לנו וניצור הסכם חדש!"

כל אדם ישר, אשר בחייו קיימים הסכמים הנוגעים ליסודות קיומו, כמו הסכם נישואיו, הסכם רכישת בית מגוריו, ולמעשה הסכמים רבים אחרים הנוגעים לכל פעולות חייו שבהן הוא רוכש, שוכר, מועסק או מושקע, יודע כי ההגיון והשכל הישר אינם מניחים לשום צד המהווה חלק מהסכם להחליט על דעת עצמו להפר בו סעיף כלשהו – קל וחומר שלא לשלם על כך פיצויים לצד השני – ובן בנו של קל וחומר להצהיר על יצירת הסכם חדש מבלי להתחשב בזה ה"ישן". במציאות, סוג כזה של פעולה איננו אלא אלימות גסה של אגרוף כוח הזרוע, העטוף בכפפת החוק הרכה (לכאורה), המכוון על ידי פושע נגד קרבנו במטרה להפקיע ממנו את קנינו.

זהו טבעו של החוק הרטרואקטיבי שמציעה הכנופייה השלטונית הישראלית, אשר איננו מכוון להגן על זכויות האזרח אלא על מעמדו הכוחני של השליט. רוב האזרחים בישראל, אשר אינם מבינים לעומקו את מרחב ההשלכות המעשיות שיש לחוק זה, מאמינים לדברו המוצהר של השליט כי מדובר בפעולה חוקית שמכוונת לרווחתם. הם אינם מודעים כ"כ לכך שאכן מדובר בפעולה חוקית אלא שהחוק איננו אלא אחד ממכשירי הדיכוי הרבים של העריץ.

וכל זה – שלא לדבר על ההשלכות מרחיקות הלכת של החוק הרטרואקטיבי, המתבטאות בכך שהאזרח הישראלי איננו יכול לבנות בחייו דברים יציבים לטווח ארוך, שכן אלה מבוססים כולם על הסכמים שעליהם הוא יכול לסמוך. הצהרתו של החוק הרטרואקטיבי, האומרת שמעל כל הסכם תלוי ועומד איומו של חוק חדש אשר יערער על תקפותו וישנה את תכנו לטובת הצד שמנגד לאזרח מעמידה בסימן שאלה כל יסוד מוצק בתכנון חייו של האזרח לטווח ארוך.

וכמה דק הקו החוקי המפריד בין מדינה כמו ישראל, המתיימרת להיראות כמדינת חוק מתוקן, לעריצות גסה בנוסח הימים האפלים של התרבות האנושית. היה היו ימים (שבמקומות מסויימים עדיין הווים) שבהם יכולים היו שליט עריץ וחבר עוזריו להפקיע מכל אדם לא רק את רכושו החומרי אלא אף לקחת ממנו את אשתו אם מצאה חן בעיני העריץ (כפי שמספרת לנו תורת ישראל) – ואולי אף את בני משפחתו. בישראל של היום, הנשלטת על ידי כנופיה חוקית-ביורוקרטית המצויידת ביכולת חקיקה בלתי מוגבלת הכוללת חוקים רטרואקטיביים, אין לאזרח הגנה אמיתית כלשהי בפני פראי האדם של השלטון.

מפני כנופיית הפראים הממלאת את בניני השלטון של מדינת ישראל אין לאזרח הישראלי שום מסתור בטוח – וכנופיית החוק יכולה לתקוע את ידה לעומק פרטיותו של כל אדם יחיד. השלטון יכול להפקיע מהאזרח כל חלק מחייו באופן חוקי – מבלי שאין אף לחוק עצמו שום מסגרת מגבילה כמו חוקה מחייבת, האוסרת על פגיעה בזכויות האדם שלו. ברוח גיוס החובה וחינוך החובה, שבהם מסדיר השלטון את מפתח ההתנהגות של האזרח, קיימים בישראל כבר היום אירועים שבהם, בגין החלטה של נציג ממשל, מופקע רכוש מבעליו, נלקחים ילדים מהוריהם, ובני אדם מאושפזים ו/או נאסרים בניגוד לרצונם במוסדות ממשלתיים המיועדים – מאחורי מסווה של עיסוק בדאגה לבריאותם הגופנית והנפשית – לקביעת היותם שייכים לשיפוט המדינה. כי כמו במקרה של בית המשפט הגבוה, זוהי מטרתו החינוכית האמיתית של הממסד הישראלי, המכוונת להסביר לציבור המשועבד מדוע אל לו להתנגד לאדונו.