לשפוט את השופטים

לשפוט את השופטים

מרים נאור כסמל לצדק חברתי

מרים נאור, שופטת בג"צ שדחתה לאחרונה את עתירתם של חברות הגז נגד החקיקה הלא צודקת שפגעה בזכותם הקנינית, מגלמת בדמותה האנושית רבים מערכיה של מדינת ישראל, ובמיוחד את השילוב שבין נאיביות, אמונה טפלה וחוסר מוסריות שקיימים בה. שילוב זה קיים בגישתם של רבים מאזרחי ישראל, אשר אינם מודעים כלל לסוד המדינה השמור ביותר: לכך שעל אף תדמיתה המתקדמת מבטאים חוקיה פיגור תרבותי חשוך.

רבים בישראל מאמינים כי האזרח הוא רכוש המדינה. אמונה טפלה זו היא המבחינה בין מדינה מוסרית למדינה פושעת; בזמן שהראשונה היא כלי לשירות האדם, השניה היא אמצעי לשיעבודו בידי שלטון עריץ. בעולם החוקי-משפטי המתבטא הדבר בכך שהשליט, ברצונו להטעות את עבדיו, יוצר בהם את הרושם שהחוק עומד לשירותם בזמן שבו אין הוא אלא אמצעי בידיו ליישם את אחיזתו בהם. במדינת ישראל הלא-מוסרית אין הממסד המשפטי – כמו כל שאר המערכת השלטונית – פועל למען האזרח אלא נגדו, בשירות השררה. שופטי ישראל אינם משרתים את הצדק אלא את צרכי הממשל.

שלטון הדיכוי של מדינת ישראל פועל מאז ומתמיד ברבים מתחומי חייה של החברה הישראלית במקביל ומקפיד על כך שהאידיאולוגיה הקיימת בציבור לא תחרוג משליטתו. משרד החינוך הממשלתי הוא חלק ממערכת ההסברה הממלכתית שבאמצעותה דואג הממשל לחנך את האזרחים להכיר בכך שרעיונות היסוד שבבסיסו מייצגים צדק וחירות על אף שההיפך הוא הנכון. אחת מתוצאותיו הרבות של חינוך ממשלתי זה – ברוח משטרי הקומוניזם והסוציאליזם – היא ששופטי ישראל, שרכשו את השכלתם בה, מתאימים לתפקד בה באופן מושלם מבחינה רעיונית.

האידיאולוגיה הסוציאליסטית-ממלכתית שביסוד הממסד הישראלי הצליחה להנחיל את ערכיה לכלל הציבור ובכלל זה לשופט הישראלי שחונך על ידי משרד החינוך הישראלי. כתלמיד מובהק של רעיונותיה אכן מאמין הוא בכך שמדינת ישראל היא ארגון השומר על חירות היחיד וערכיו – אך מאידך הוא פועל על בסיס הנחת היסוד של הסוציאליזם הישראלי, הרואה את אזרחי המדינה כרכושה. כך, למעשה, אנשי המשפט של ישראל משרתים את הממשל כשהם מסייעים לו לעשות כחפצו בחייהם ורכושם של האזרחים.

המערכה המשפטית שהתנהלה לאחרונה בבג"צ בנושא המיסוי על תמלוגי האנרגיה בניצוחה של השופטת מרים נאור היוותה דוגמה מובהקת למדיניותו זו של השלטון, אשר התבטאה ב"אני מאמין" הערכי של הגב' נאור, אשר נחשף לאורך הדברים שאמרה בפסה"ד שלה. להלן מעט מהתבטאויותיה המילוליות שנשאה בהקשר זה:

א. "הרווחים ממאגר תמר בלבד צפויים לעמוד על 15 מיליארד דולר עד שנת 2040 (בהשוואה לסכום של כ27 מיליארד דולר לולא החוק החדש). זהו פער משמעותי ברווחים הצפויים ...גם לרווח כזה לא פיללו היזמים כשיצאו לדרכם"

ב. "ספק אם העותרים אכן הסתמכו על כך שהדין החל על התחום לא ישתנה"

ג. "המדינה אינה נוטלת מן העותרים דבר לפני שהושב להם מלוא סכום השקעתם, והרבה למעלה מכך: שיעור ההיטל הוא 0% עד שיזכו בעלי הזכויות לרווחים בגובה 150% מהשקעתם". ושנית, כיוון שהפגיעה, לשיטתה, היא לכל היותר בהקטנת רווחי העתק הצפויים. הפגיעה היא לא בבשר החי אלא בקצפת שעל השמנת.

דברים אלה, המתייחסים לרווחיהם של המשקיעים ולתצפיותיהם העסקיות נשמעים, ללא ספק, רלוונטיים לרבים בציבור, אך הם מהווים, למעשה, חדירה גסה לחייו ולעניניו הפרטיים של האזרח, שאינם מענינו של שום גוף ציבורי. המשותף לתיאוריה של השופטת את מהלכי השקעתם של העותרים, את היותה של החקיקה שפגעה בהם סבירה ואת מחאתם על קיצוץ רווחיהם הוא בדיוק המכנה המשותף של השלטון הרואה את עצמו אדון האזרחים: ההנחה שמידת הרווחים שמפיק אזרח מעסקיו – כמו היקף רכושו – הם ענינו של השליט. כפי שניתן להבין מדרך הצגתה את הדברים הרי שמבחינתה של השופטת, גדלם של הרווחים ומזלם הטוב של המשקיעים הם נושאים שיש בהם ענין למדינה ויש לנציגי המדינה הסמכות והזכות לעסוק בהם כאילו האזרחים שייכים לה.

זה, ביחד עם התייחסותה של הבג"צית לכך שהעותרים שגו כשהסתמכו על כך ש"הדין החל על התחום לא ישתנה", וביחד עם הדגשתה כי החקיקה שבה מדובר לא רק שמשאירה למשקיעים מידה רבה של רווחים אלא שהיא איננה פוגעת "בבשר החי אלא בקצפת שעל השמנת" מסתכם כך, במונחים מוסריים:

שהשופטת מרים נאור, כתלמידה נאמנה ויורשת של ערכיה המוסריים של המדינה שחינכה אותה, רואה את האזרח הישראלי וכל הקשור לתכנון חייו, קניניו, השקעותיו, ציפיותיו ורווחיו, כרכושה של מדינת ישראל, שמותר לה לעשות בו כחפצה, שיש ברשותה את הזכות להפקיע את כל הנראה לה מחייו – ולא זאת בלבד, אלא שבחוקיה הנוכחיים אין היא אלא עריץ נדיב, המותיר לקרבנותיו חלק גדול מהשלל שאותו היא מוציאה ממנו.

בדברים נוספים שהתפרסמו בתקשורת ביחס לפס"ד זה החמיאה זו לשופטת על כך ש"גם במבחנים החוקתיים – הפגיעה בזכות הקניין – פוסקת נאור לטובת המדינה. בין היתר משיקולי צדק חלוקתי, חלוקה ראויה יותר של משאבי המדינה בין אזרחיה לבין משקיעיה." ובנוסף לכך מוזכר גם כי "המדינה מקבלת בפסק הדין צל"ש לא רק על החוק אלא גם על תהליך החקיקה. "הלוואי וירבו הליכי חקיקה סדורים כאלה" אומרת הגב' נאור בהתכוונה, כמובן, למהלך שבו הפכו מסקנות ועדת ששינסקי לחקיקה שסחפה רבים מאנשי הציבור בישראל לתמוך בה.

מספר מושגים הכלולים בדברים אלה, כמו "שיקולי צדק חלוקתי", "חלוקה ראויה יותר... בין אזרחי המדינה למשקיעיה", "צל"ש למדינה על תהליך החקיקה", מסתכמים בכך שהשופטת מאמינה כי לנגד עיניהם של המחוקקים עומד ה"צדק החברתי". ביטוי זה שבו רואה הציבור הישראלי בדור האחרון סמל למגמה המתקדמת של הצדק מחזק את היותה של מרים נאור משרתת של עניני המדינה ומייצגת של השלטון בעימות המתחולל בינו לבין האזרח. למותר לציין, בהקשר זה, כי כאשר בג"צ מאשר "חלוקה צודקת יותר" של משאבים וחקיקה המכוונת לשירות מסוג זה הוא מציב את עצמו בצידו של הסוציאליזם במאבק העימות הנערך, כידוע, בין המדוכאים לבין בעלי ההון הרומסים אותם...

התייצבותה של השופטת מרים נאור לצד המדינה בעימות בין חוקיה לבין עתירתם של האזרחים המשקיעים מעידה על אמונתה בזכותה הן כשופטת והן כאזרח להתערב בחייהם הפרטיים של בני אדם יחידים אחרים ולראות את הישגיהם כשייכים לכלל האומה; הבה נרשה אף אנו לעצמנו לחדור לחייה הפרטיים של הגב' נאור, וכך אולי נוכל לחשוף את הדרך שבה רכשה אזרחית זו את האידיאולוגיה שמתירה לה לראות את האדם כשייך לכלל:

כדי שנוכל לשפוט כראוי את השופטת, סקירת מספר תחנות ראשיות במסלול חייה המקצועיים של מרים נאור יכול ללמדנו הרבה על הדרך שבה נקבעת במדינת ישראל התאמתו של אזרח ישראלי לתפקיד של שופט בכלל ושופט הראוי לשמש בבג"צ בפרט:

במסגרת שירותה בצה"ל בתחילת דרכה פעלה מרים נאור כחיילת-מורה למבוגרים. 5 שנים אחרי שירותה בצה"ל (1965-67) עבדה הגב' נאור 5 שנים (1972-79) בפרקליטות המדינה. שנה לאחר מכן (1980) כבר פעלה כשופטת בבית משפט השלום. מאז התקדמה במעלה המערכת המשפטית עד בית המשפט העליון ויש הרואים אותה בין המועמדים לעמוד בראשו.

בהערכות מסכמות כלפי פעולתה המשפטית שמצאתי ברשת החופשית הגדירו אותה כאב טיפוס לשופט שמרן, המחזקת בגישתה את "תפקידו הקלאסי של בית המשפט כפותר סכסוכים וכעוסק בפרשנות הדין, ומתרחקת ...מעימות עם רשויות השלטון האחרות. עם זאת, בדרכה השקטה מצליחה נאור לצקת לפסקי הדין שלה את הערכים החברתיים הראויים לדעתה..."

בלמעלה משלושים שנות הקריירה המשפטית שלה הצליחה הגב' נאור לעשות לעצמה שם בחוגים מתאימים כבעלת גישה פמיניסטית, כשכתבה "בעוד שלגבי ספורט גברים... יש ניקוד ענפי, קבוצות הנשים מופיעות ...ללא ציון ענף הספורט הרלוונטי. על הגישה ניתן לומר... שאין היא עולה בקנה אחד עם עידוד הנשים בספורט" ואז קבעה בפסק דין תקדימי כי הרשויות חייבות להשקיע שקל וחצי בקבוצות הנשים על כל שקל המושקע בגברים.

בדיון שהתקיים בבג"ץ בעתירותיהם של בני זוג הומוסכסואליים שתבעו ממשרד הפנים להכיר בנישואיהם שנערכו בחו"ל שאלה נאור את נציגת הפרקליטות הראשית למי מפריע אם יוחלט להכיר בנישואים החד-מינייים.

אחד מפסקי הדין המרכזיים שלה נחשב זה שלו היתה שותפה במשפטו הארוך, הסבוך והמורכב של אריה דרעי, שבו חברה להרשעתו בעבירת שוחד.

אחד מתפקידיה היה שופטת ראשית בבית הדין להגבלים עסקיים. תחום זה זיכה אותה, ביחד עם ההתמחות בתחום המשפט האזרחי והמסחרי בשבחים רבים. במסגרת פעילותה בנושא ההגבלים העסקיים הביאה נאור לפירוק החברה המשותפת שהפעילו חברות הכבלים בתחילת שנות ה90.

כל אחד מציוני הדרך האלה הוא בעל משמעות ערבית-מוסרית, שהיא גם בעלת השלכות פוליטיות, המסתכמות בהתאמה רעיונית שקיימת בין מרים נאור לממסד הישראלי. לאורך כל דרכה, שכבר בתחילתה היא ממלאת בצה"ל תפקיד של מורה-חיילת, מצהירה נאור על עצמה שוב ושוב כי היא רואה את עצמה כמשרתת של המגמות הקיימות בממסד הישראלי ומחזיקה בדעות וברעיונות המקובלים עליו כלגיטימיים. דבר זה מתבטא בתחומים שונים, החל מהחזקתה באג'נדה פמיניסטית, המשך בפתיחות ביחס לנושא ההומוסכסואלי וכלה בהסכמה עקרונית להשתת הגבלים עסקיים.

את ה"דובדבן" בקצפת השירות שמעניקה נאור לפוליטיקה ניתן לראות הן בתוצאות משפט דרעי, השנויות במחלוקת עד היום, והן בנושאים כמו תמלוגי הגז, שבהם מצאה דרך לשלב דיון משפטי-לכאורה עם רוחות הצדק החברתי של החקיקה הלא מוסרית, הפוגעת בזכויות היסוד האנושיות של האזרח למען השליט הגזלן המתיימר לפעול למען הציבור.