בין פילוסופיה יהודית לנוצרית

 

בין פילוסופיה יהודית לנוצרית

על רקע המתרחש בפוליטיקה הישראלית יש חשיבות לדיון עכשווי בהבדל שבין הפילוסופיה היהודית לנוצרית, כי הבדל הזה הוא מתבטא בערכים שכל התפיסה השמאלנית-סוציאליסטית מייצגת במלחמה הרעיונית המתחוללת היום בישראל ולא רק.

בגלל הקשר החזק בין רעיונות הנצרות לרעיונות השמאל, הרי שבדרכה, בחוקיה ובמדיניותה מדינת ישראל הסוציאליסטית היא, למעשה, מדינה המקדמת את ערכי הנצרות בעולם. דבר זה גורם לכך שרבים מאזרחי ישראל מחזיקים ותומכים מבלי דעת בערכים נוצריים.

יש חשיבות בהבנת העובדה שכל המחאה החברתית המתחוללת בישראל של היום מתבססת ביסודה על ערכים נוצריים, אשר מחד יוצאים נגד השיטה אך מאידך מאשרים אותה, כי בתביעותיהם ל"צדק חברתי" הם מחזקים, למעשה, את הכוחות הכפייתיים הקיימים בה.

לצורך הבנת מעורבותו של עקרון זה בתרבותנו שומה עלינו להבין כי באופן יסודי הנצרות מבוססת משחר ימיה על שלילת היהדות; הערכים היסודיים של הנצרות – כמו של השמאל – עומדים בניגוד לערכי היסוד היהודיים, כי בזמן שאלה האחרונים מבוססים על מוסר וצדק מציאותיים, כלומר כאלה המבוססים על המציאות, הגישה הנוצרית-שמאלנית, המצהירה על שאיפתה לצדק "חברתי" מכוונת נגד הצדק המציאותי ומבססת את תביעותיה על כוח הזרוע, מה שמתבטא בכך שהיא דורשת מן השלטון לכפות פתרונות בכוח החוק. לצורך זה מציגות תביעות המוחים מן השלטון "חקיקה מתקנת" שמשמעותה גזל בשם הצדק.

למותר לציין כי במונחים של מוסר יהודי גישה התומכת ב"צדק חלוקתי" מבית ספרו של הסוציאליזם הוא לא רק בלתי צודק ובלתי מוסרי אלא מנוגד לצו היסודי של המוסר האובייקטיבי, המוחזק בידי היהדות.

רוח הנצרות מתבטאת בשמאל בכך שבזמן שליהדות יש מוסר וערכים המבטאים את הצדק המציאותי, הנוצרים – תוך כדי שהם מתכסים באיצטלה של היהודים האמיתיים – טוענים ל"צדק חברתי" שאותו הם מציגים כיהודי. במשך דורות של רדיפת יהודים על ידי הנצרות הצהירו הנוצרים על עצמם שהם, הנוצרים, הם היהודים האמיתיים ואילו היהודים בגדו בערכי היהדות. לפי הנצרות, ישו המשיח הוא המייצג האמיתי של היהדות ביוצאו נגד ערכיה היסודיים, מה שתואם במדוייק את העובדה שרבים מאנשי השמאל טוענים שהם – בתביעתם להוציא מידי ה"עשירים" ולתת ל"עניים" – מייצגים את הצדק והמוסר הנכונים.

ההמלצה הנוצרית-סוציאליסטית לפגיעה בזכות הקנין איננה אלא פשרה עקרונית על עקרון שאינו סובל פשרות. בזמן שביהדות יש ערכים מקודשים כמו זכויות האדם שבתוכן זכות הקנין, שתחת "לא תגנוב" אין לפגוע בו, הנצרות הכריזה על הכחשת זכות הקנין הפקטי כבר בספרה "הברית החדשה", שבו נתבע המאמין הנוצרי להעביר את כל רכושו הפרטי לקהילה.

בהתאמה לכך אדם נדרש לוותר, בחברה המערבית, על רכושו למען הכלל - מה שמתקיים במדיניות הסוציאליסטית - והדבר אומר, למעשה, שיש לחברה לקבוע ליחיד מה ייעשה ברכושו. דבר זה מכירים כולנו בישראל שהמדינה, אשר מגרשת תושבים ממקומות ישובם, קובעת אם ואיך יבנו ולמעשה את כל המהלכים בנושא זה.

במדינת ישראל, שרעיונות השמאל שולטים בה ללא מצרים, גם החוק נקבע בשרירותיות ולא לפי אמות מידה של צדק ומוסר. עדות לכך היא העובדה שמיום הקמת המדינה הובטח לאזרחיה על ידי האסיפה המכוננת כי הממשלה הראשונה תהיה זמנית עד שתינתן לאזרחים הזדמנות לקבוע את מסגרות הממשל וחוקיו בדרף שתהיה מקובלת עליהם – והדבר לא נעשה. למעשה, מתוקף עובדה זו אנו נמצאים מאז ועד היוםפ בידיהם של מחוקקים המתערבים בחיינו ללא שום מגבלה חוקתית וקל וחומר שמבלי שלמצוות היהדות או ערכיה תהיה כל הגבלה עליהם.

למעשה, בזמן שהחקיקה הישראלית נוהגת ברוח הקהילה הנוצרית, הרואה את האדם כחלק ממנה וככזה ככפוף למרותה, רואה היהדות את האדם, בהתאם למציאות, כבעל טבע מציאותי, הכולל חופש בחירה, שיש לכבד את רצונו ואת זכויותיו כיחיד. כך יוצא שבזמן שמנקודת מבט יהודית החוק צריך לחהיות כפוף לאמת, לצדק ולערכי היסוד של המציאות, החוק שקובע את ערכי החברה בנצרות איננו אובייקטיבי ואמות המידה שלו מצהירות על חלוקת משאבי החברה בהתאם לרגשות הרחמים והחסד, המוגדרים – בניגוד ליהדות – כנמצאים בראש מעייני החברה.

גישה זו היא שנמצאת ביסוד האזרחים המוחים היום בישראל על הסדר הקיים, כי במסווה של צדק הם תובעים, למעשה, צדק נוצרי. דבר זה הוא אשר מתבטא בתביעה מהשלטון לספק להם את צרכיהם מבלי שמעניין אותם מי יהיה זה שהשליט יקבע שעליו לשמש קרבן לאחרים.

בזמן שלפי היהדות נקבע ערך השכר באופן אובייקטיבי על פי חוקי המציאות, השוק ועמלו של היצרן, בחברה הנוצרית מה שקובע את ערך הכסף הוא הממשל, אשר לא רק מדפיס אותו אלא גם מפקח עליו כאשר, בכל מקרה, מי שיוצר, עמל ומתאמץ איננו זה שמורשה להחזיק ברשותו את פרי עמלו.

כך יוצא שהעוולות, הדיכוי והמצוקה הנגרמים בגלל בגלל חוקי הכפיה של המדינמה הפועלת בהתאם לערכי הנצרות, זוכים לתמיכה מצד אזרחיה הקוראים לחקיקת עוד ועוד חוקים ברוח זו, בניגוד לדרך הפילוסופיה היהודית התומכת בצדק, מוסר וחירות. בישראל, בשם התאווה לשלטון ותוך ניצול רעיונות הנצרות חונכו האזרחים על ידי הממשל הריכוזי לכך שהחוק הוא סוג של אלוהים כפייתי הפועל בצורה לא מוצדקת. בכך, בנוסף לכל שאר הערכים היהודיים שבהם פגעה הנצרות, עיותה היא גם את יסודות האמונה היהודית בטבע המציאות; בניגוד להצגה הכפייתית של תפיסת עולמו של הנוצרי-שמאלן בישראל, האלוהים ביהדות איננו כופה את עצמו על המאמינים בו. ברוח זו ישנו הבדל עקרוני בין המנהיג ביהדות למנהיג הנוצרי.

ההנהגה היהודית ביססה מאז ומתמיד את גישתה על הסכמת המאמינים בה. הנוצרית לא. עדות להיות החופש ערך יסוד במסורת היהודית היא העובדה שלא כל בני ישראל המשועבדים בחרו לצאת ממצרים. על אף זאת, כשמשה רבנו הוציא את ישראל ממצרים הוא לא כפה על איש לצאת עימו, הוא לא קנס את מי שלא הצטרף ליוצאים או העניש את מי שנשאר בטענה שהוא מעליב את האל או פוגע בו אחרי כל המאמץ שעשה למענו. בכל תפילותיו מדגיש המאמין היהודי מדי יום כי בני ישראל שיצאו ממצרים עשו זאת בלב חפץ ומתוך אמונה שלמה, וכי הם האמינו באל ובמשה ובחרו באופן חופשי להצטרף לחברה החופשית ששמה עם ישראל.

חירות בחירה זו היא יסוד מה שקרוי בפילוסופיה הפוליטית ההסכם החברתי – והוא שמעניק לבני החברה שנוצרה את הזכות והסמכות להגן על ערכיה נגד מי שחפץ לפגוע בהם. דבר זה נכון גם ביחס לאויבי העם הקמים נגדו וגם ביחס למי שמפר את מצוות האל. מבחינה עקרונית זהו גם ההסבר לכך שגם מצוות היהדות הנוגעות לפגיעה במפרי מצוות הדת אינן ביטוי לחוסר צדק או פגיעה בחירות אלא להיפך: לחיזוקם של החירות והצדק הקיימים בחברה.

הבדל עקרוני זה מסביר גם מדוע במחנה השמאל, המבוסס על ערכי הנצרות, הכפיה היא עקרון כה יסודי עד שגם אויבי העם – כפי שהשמאל מראה – לא נתפסים כאויבים מוסריים עקרונייםן ואנשי שמאל רבים מוצאים לנכון לתמוך בהם כבעלי מעמד לגיטימי. הגישה המוסרית היהודית מנוגדת לגישה זו עקרונית, כאשר היא רואה צורך להילחם בנחישות נגד כל מי שהוא אויב היהדות מבית או מחוץ כמי שמאיים עליה. זה גם מה שמסביר את העובדה שהשמאל הישראלי והעולמי מאשימים את היהדות בחוסר מוסרית ובאלימות גם כאשר היא פוגעת באויב – ואילו מאידך היא מוחלת (לכאורה) גם לפועלים נגדה.

נתונים נוספים