בין הלכה לפקודה

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 973

 

בין הלכה לפקודה

על מהותו של המאבק

לעימות הקשה המתקיים היום בין הרב מלמד לשר הבטחון ברק ניתן לקרוא "עימות בין הלכה לפקודה". עם ישראל המתבונן בנאבקים שואל את עצמו: איך ניתן להכריע בין השניים? כי השאלה שצריכה להישאל על ידי ציבור האזרחים לפני ההכרעה היא: באיזו זירה נערך מאבק זה?

שהרי זיהוי המנצח חייב להיעשות בהתאם לחוקי המאבק, הקובעים גם את הגדרת הנצחון; מאבק בין בני אדם יכול להיות חומרי (פיזי, גופני וכוחני) או רוחני. שונים הדברים לחלוטין באם המאבק הוא כזה שקיים בין כוחות חומריים – ואז כמוהו כקרב של כיפוף ידיים, המוכרע לפי כוח השרירים החזקים יותר – או אם מדובר במאבק רוחני, שבו מכריעים את הכף כוחות הרוח.

האם יש תשובה פשוטה לשאלה: מה, מבין השניים, הוא המאבק המתחולל היום בזירה הישראלית? בוודאי שלא, אם כך היה, והיה מדובר במלחמה כוחנית, ניתן היה להכריע את הקרב בדרך הכוח, שבה נלחמים באופן פיזי מנהיגי וחיילי הצדדים הנצים זה בזה עד נצחון אחד הצדדים על יריבו וחיסולו. אך ברור כי אין הצבא ומפקדיו או תלמידי הישיבות ורבניהן מעונינים זה בהשמדתו של זה. יתרה מזו: ברור כי שני הצדדים רואים זה את זה כשני צדדיה של אותה מטבע, האמורים לסייע איש לרעהו ולשתף פעולה כדי להילחם באויב המשותף, הפיזי, המעוניין לנצח את ישראל במאבק כוחני.

מכך נובעת משמעות אפשרית אחת לגבי מהותו של המאבק הנוכחי, והיא היותו רוחני. משמעותה של רוחניות, בהקשר זה, היא הגדרת הזירה שבה מתחולל העימות, ככזו שבה מה שיקבע את הנצחון – או, לפחות, מה שצריך לקבוע אותו – יהיו ערכי הרוח, כמו: צדק, אמת ומשפט.

כי מבחינה אנושית, המאבק הרוחני הוא המספק את הפתרונות הראויים לעימות תוך-חברתי כמו שקיים היום בחברה הישראלית-יהודית. לפיכך, שאלה בעלת חשיבות ראשונית שיש לשאול, בהקשר זה, הוא מה היחס הקיים במדינת ישראל בין המדינה לדת – או: באיזו מידה נוגעים זה בזה ערכי היהדות וערכי הבטחון?

בנושא זה יש חילוקי דעות מובהקים בציבור שכן יש בו כאלה הסוברים שעניני הדת מנוגדים לעניני הבטחון ויש הרואים התאמה ביניהם. חלק מהראשונים – כמו אנשי השמאל האתאיסטים – סוברים כי הדת היא בלתי-מציאותית ובשל כך אין היא יכולה להתמודד עם דרישות הקיום היסודיות, שהגנה עצמית מפני האויב היא, כמובן, המייצג הראשי של דרישות אלה. בניגוד למחשבה זו רואה חלק אחר של הציבור – ובמיוחד שומרי המצוות - את הדת וההלכה הדתית כקשורות קשר הדוק למציאות בכלל ולמצב הפוליטי והבטחוני של מדינת ישראל בפרט.

חילוקי דעות אלה מאפיינים גם את היחס בין הצבא לדת, שכן העומדים בראש הצבא בישראל לרוב אינם מסכימים עם מעורבות מנהיגי הדת בישראל בהחלטות הנוגעות למשימות הצבא, על אף שבתוקף ההסדר המסורתי הקיים בין צה"ל והמגזר הדתי מהווים תלמידי הישיבות חלק לא מבוטל מסך חייליו.

אך שאלת היסוד שהתשובה עליה תכריע את הכף בעימות בין זה הצבא לדת היא: מי מבין השניים – ההלכה או הפקודה – מתאים בצורה טובה יותר למציאות? עקרונית ניתן לומר שההלכה עולה, במובן זה, על הפקודה, כי בזמן שפקודה מייצגת את מה שרואים מפקדי הצבא כצורך מעשי של פעולה במימד החומר, מייצגת ההלכה את צרכי הרוח במציאות. מנקודת מבט זו, תואמת ההלכה את צרכי האדם, הרוחני בטבעו, יותר מאשר הפקודה הצבאית.

מנקודת מבט פילוסופית, מבוססות פקודות הצבא על תמונת מציאות חלקית והוראות ההלכה על תמונת מציאות שלמה ולפיכך מקיפה יותר; בזמן שהפקודה הצבאית מתייחסת לבעיה נתונה במימד העובדות הפיזיות (מה שנוגע גם למהלכים בטחוניים איסטרטגיים מקיפים הנוגעים למודיעין וכיו"ב), מתייחסות הוראות ההלכה לכלל העובדות הנוגעות לסוגיה נתונה, שמשמעו לקיחה בחשבון של היקף המתייחס גם לשרשי הבעיה ולהשלכותיה במונחים של סיבה ותוצאה מוסריים, פסיכולוגיים ופוליטיים. אף כשמדובר בשקלול הזמנים לבדו, משמעות הדבר יחס בין ההתמודדותה הצבאית העכשווית של מדינת ישראל אל מול האויב הנוכחי של עם ישראל לבין התמודדותה של המדינה עם מסורת עמה ומוסריותו, העוברים מדור לדור בעבר ומועברים לעתיד.

לפי המסורת היהודית מוסרת ההלכה את יישומם במציאות של מצוות שאותם על עם ישראל לממש בחייו. גם אם לא מסכים האתאיסט עם קיומו של אלוהים, שהוא מקורם של מצוות אלה, הוא אינו יכול להתעלם מעובדת היותן של המצוות צורת הגדרה של מהות האדם היהודי, המעצבת את תכונות אישיותו. מבחינה דתית עובדה זו משמעותה שכל יהודי, אפילו אינו שומר מצוות באופן מלא, מציית לחוקים מסוימים, המאפיינים את עם ישראל וקיימים בטבעו ובזהותו מתוקף היותו שייך לעם היהודי. ההלכה לוקחת בחשבון ערכים אלה ומתייחסת אליהם כאשר היא קובעת מה מוטל על היהודי לעשות בחייו – והדבר מעניק לתקנותיה תוקף של מדעיות גבוהה.

במובן זה שומה גם על אזרחים לא מאמינים או על יהודים שאינם שומרי מצוות באופן מלא להבין שמבחינה מציאותית טהורה, יש לראות את קביעותיהם של גדולי ההלכה היהודית כנובעות מהשקפה מדעית הנוגעת לטבעו המציאותי-עובדתי של האדם היהודי. אם, למשל, קובע רב כי אסור לבני הישיבה שאותה הוא מנהל להשתתף בגירוש מתישבים יהודיים מישוביהם בארץ ישראל, אין לראות בסיבה לקביעה זו "ענין פוליטי" השייך לעולם הפרלמנטרי הישראלי אלא עובדה אובייקטיבית (מציאותית). במובן זה, משמעותה של קביעה הלכתית זו, בתוקף התבססותה על עובדות המציאות, היא שפעולת פינוי כזו מזיקה מבחינה רוחנית ליהודי באשר הוא, כלומר לא רק למתיישב המגורש אלא גם לחייל המגרש אותו – וגם למפקדיו, למנהיגיו הפוליטיים ולכלל עמו.

משול הדבר להחלטותיו של רופא, המסתמכות על הידע שיש לו לגבי גוף האדם וצרכיו. כאלה הן החלטותיו המעשיות של כל בעל מקצוע, שצריך לקחת בחשבון את ההקשר הכולל הגדול ביותר של הידע הנוגע לנושא שבו הוא עוסק. לכל מפקד בן זמננו ברור כי בפקודות שהוא נותן עליו להתחשב במצבם הבריאותי של חייליו וכי לצורך זה עליו לכפוף אותן לחוות דעתם של רופאים. לכל ענין מעשי, מהווה חוות דעת כזו גורם שעל מפקד צבאי להתחשב בו כפי שהוא מתחשב בחוות דעתם של כל אנשי המקצוע העוסקים בתחומים הנוגעים למשימות שעליו לבצע.

בדיוק כך שומה על איש צבא, בכיר ככל שיהיה, להתייחס אל אנשי ההלכה. עליו לראותם כאנשי מקצוע ואת ההלכה כמייצגת את הקשר הידע הגדול ביותר, המתייחס לא רק אל העולם היהודי – אלא אל המציאות בכלל. אם פועלים אנו על יסוד הנחה שידע רב יותר מבטיח יעילות גדולה יותר, שומה על הפקודה להתחשב בהלכה. במונחים של ישראל העכשווית כדאי שהצבא ילמד להתייחס אל ההלכה לא כאל ביטוי פוליטי אלא כאל זיהוי עובדות יסוד במציאות הנוגעות לרוח עם ישראל וחייליו.