אובייקטיביות מזוייפת בתקשורת
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1095
אובייקטיביות מזוייפת בתקשורת
אובייקטיביות מזוייפת היא מה שבא לידי ביטוי בצורה של דיווח לא מתלהב על דברים שאנשים מוסריים היו מאד מתלהבים מהם. גישה זו אפיינית ביותר לתקשורת המקומית; למשל, נצחון מוסרי במלחמה, הישג למתיישבים יהודיים או זכיה ישראלית בפרס בינלאומי – אשר יביאו לשמחה, נחת וגאווה ללב ישראלים רבים - לא יזכו בתקשורת הממלכתית הישראלית לשידור ברוח אוהדת, שמחה ו/או תמיכה מוסרית (אלא אם כן תנצח נבחרת הכדורסל של "מכבי" תל-אביב בפעם המאה את צסק"א מוסקבה, ואז נשמע בתקשורת הישראלית את צליליה של שמחה אובייקטיבית עצומה, אשר תתייחס לקבוצה התל-אביבית כאילו היא נושאת את כלל תקוות יהודי העולם בהסטוריה).
יש הרואים גישה זאת כאובייקטיבית. דבר זה נובע מההנחה שאובייקטיביות משמעו תפיסת מציאות מבלי לקחת בה צד, תוך התבוננות "מבחוץ" ו/או אי נגיעה בענין. למעשה, זוהי צורה של אובייקטיביות מזוייפת, כי אין האדם יכול לנתק את רגשותיו מהערכת העובדות על ידו, והסתרתה של תגובה רגשית איננה הופכת את המעריך לאובייקטיבי.
אובייקטיבות אמיתית משמעה הערכה של עובדות כהווייתן ולא עפ"י עיוותים או הערכה רגשנית. אובייקטיביות מזוייפת היא נסיון להציג אובייקטיביות אמיתית על ידי הצגת שוויון נפש, האמור, עפ"י מה שנאמר לעיל, לשדר אי הערכה של עובדות מבחינה מוסרית.
מוסרית, ההנחה שביסוד הצגת אי מעורבות מסוג זה היא שאובייקטיביות משמעה אי מעורבות של שיפוט מוסרי ו/או רגשות.
המאזין לשידורי התקשורת בישראל, שרובה בעלת נטייה שמאלנית, יכול להבחין בלי שום בעייה בדרך הלא-אובייקטיבית שבה מתייחסת התקשורת לנושאים הקרובים לליבה. אך הבחנה איננה יכולה להסתמך על מה שנאמר ולהישען על תחושה, מכיוון שהשדרים נזהרים מלהיכשל בלשונם ולומר דברים שמהם משתמעת גישה של איפה ואיפה.
אחת ממטרותיה של האובייקטיביות המזוייפת היא ניטרול של תחושות לאומיות, שנתפשות על ידי השמאל ה"אוניברסלי" כלאומניות. מטרהנ אחרת, יסודית יותר, היא להישאר בתחום האמת, מתוך הנחה שאין האמת יכולה להימצא בצד זה או אחר של ויכוח. זו טעות, שהיא בעלת שרשים פילוסופיים עמוקים בתרבות זמננו.
בירור הטעות הפילוסופית המעורבת נעשה קודם כל על ידי זיהוי העובדה שאובייקטיביות מזוייפת מבוססת על הרעיון שאובייקטיביות משמעה ניתוק מהאובייקט שאותו אתה תופש.
זה מחייב סתירה, שכן אינך יכול לתפוש ולא לתפוש באותו זמן, כפי שמשתמע מהדבר, אך גישה זו מועילה לרוע, שכן היא מאפשרת לדובר להתחמק, בתירוץ של אובייקטיביות, מהצהרה על הערכה מוסרית היכן שהערכה כזו מנוגדת לתפישותיו.
ברוח ההפרדה הזו שבין מידע להערכתו, בתרבות היום – ובכלל זה בתקשורת - מקובל שאין הדובר, מוסר הידיעה, אמור גם לפרשו. בהתאם לכך, נראה כי גילויי תמיכה או דחייה מוסריים אינם נתפשים כשייכים לעצם הידע האובייקטיבי הכרוך בענין. כתוצאה מכך חשים אנשי התקשורת המוסרים לציבור מידע כי אל להם לפרשו.
אך למעשה לא ניתן להתחמק מפרשנות לגמרי – ולו בצורת הסלקציה שנעשית כדי לקבוע מהו מידע חשוב ומה לא – או, בדומה לכך, מהו עיקר ומהו טפל בגוף ידע מסויים.
לאנשי התקשורת יש דרכים רבות להציג ויכוח באופן אובייקטיבי, גם אם הם תופסים בו צד (ואז גם אפשר לומר "לדעתי" או "אני חושב ש...") – ומול אפשרות זו ניתן להציג דיווח בצורה של אובייקטיביות מזוייפת, כך שלא ניתן לתפוס את מציג העובדות במילה לטובת צד זה או אחר בויכוח, אך העובדות המוצגות נבחרות בצורה מגמתית, כדי להטות את משפטו של המאזין לטובת צד זה או אחר – או מוסתרות בהתאם לענין רעיוני זה או אחר.
אין אפשרות אמיתית לנתק כליל הערכה מדיווח והבעייה עם אובייקטיביות מזוייפת היא שמדובר בנסיון ליישם אובייקטיביות עובדתית "מנותקת" מהערכה, כלומר במיתוס שאין אפשרות אמיתית ליישמו. למעשה, יכולים אנשי התקשורת לומר "מדינת ישראל" במקום "מדינתנו" אך אין הדבר הופך את האמירה הראשונה לאובייקטיבית פחות, אם לא מועבר עיוות עובדתי למאזינים.
לכן, כדאי לשים לב, לצד הנימה בה נשמעים הדברים בתקשורת, לבחירת הנושאים המבוצעת על ידה: יש נושאים חשובים ביותר וחיוניים לציבור, אשר אנו כמעט ואיננו שומעים עליהם דבר, ולעומת זאת אנו יודעים, כציבור, שיש בתקשורת התלהבות רבה לכיסוי תקשורתי נרחב של נושאים בעלי חשיבות אובייקטיבית לא גדולה.
ובהנחה שהקורא יודע בעצמו למה יש חשיבות אובייקטיבית גדולה, נסיים בכאן את הדיון באובייקטיביות המזוייפת בתקשורת.