נגד החיים

נגד החיים

על אלימות החוק

בימים אלה עומד להגיע לידי הצבעה חוק הנוגע להדפסת ספרים בישראל. במטרה מוצהרת "להגן על כבודם של הספרות והסופרים" בישראל נאבקת יוזמת החוק הח"כית לימור לבנת לקבוע כי מחירו של ספר לא ישתנה במשך שנה וחצי מאז הוצא לאור.

מתאים הדבר שהח"כ לבנת, המגלמת במהלך התקדמותה הציבורית שורה של נקודות שפל בתרבות ישראל, הצליחה להגיע בפעולתה למען חוק זה לשיא של הצגת כל התרבות הישראלית העכשווית במלוא עירומה המכוער, שכן היא מגלמת את שילוב ההיבטים המשלים בין רצון טוב ומעשה רע, שהוא אולי המחלה החמורה ביותר שבה לוקה המדינה.

מאז קום מדינת ישראל שולט בה ממשל מפלצתי כפול פנים, אשר גם כאשר הוא מחליף את מגמותיו הפוליטיות מן השמאל לימין, הוא פועל באופן מוצהר למען טובת הציבור אך בה בעת פוגע קשות במהלך חייו בתחומים שונים. מבחינה זו ניתן להבחין במה שמשותף לח"כ לבנת ולראש הממשלה נתניהו ולכל פמלית הבכירים שסביבם: האמונה הטפלה שניתן להועיל לציבור על ידי עצירת תהליכי החיים הטבעיים שלו.

אמונה זו היא המכנה המשותף המאחד בין רעיון "הקפאת" הבניה ביהודה ושומרון שיישם נתניהו לפני מספר חודשים לבין רעיון ה"הקפאה" של מחירי הספרים; לא רק ששני הרעיונות מכוונים בפועל נגד התהליכים הטבעיים של חיי ההתפתחות המשתנה של האדם במציאות, מבלי להבין שכל גרסה של עצירת התהליכים הטבעיים של ההתפתחות, היא פעולה נגד החיים, שמשמעותה בפועל סוג של מוות פעיל, כלומר: הריגה.

כל פעולה ממשלתית שבאמצעותה מנסים נבחרי הציבור לגרום לציבור לפעול בדרך זו או אחרת – וחקיקה כפייתית של חוקים היא חלק מרכזי בה – איננה אלא צורה של הפעלת כוח הזרוע על ידי בני אדם; לרוב, אין אזרחי המדינה מבינים כי מדובר באלימות שאיננה דרך מכובדת, נאותה או הגיונית להתעמת באמצעותה עם בני אדם – שלא לדבר על כך שאם קיים מישהו שמאמין כי ניתן לחנך באמצעותה את הציבור להרגלים תרבותיים יותר כדי לקדמו מבחינה אנושית אין הוא אלא לקוי בשכלו ובהבנתו את האדם. רבים מאיתנו למדו על בשרם כבר בימי נעוריהם כי אסור לו למורה להכות את תלמידיו כחלק מהחינוך שהוא שת עליהם – ואין צורך להוסיף מה צריך אדם לחשוב על המצב שבו אותה חשיבה מופעלת על ידי בכירי הממשל נגד העם.

אך במדינת ישראל – כפי שניתן להבין מתהליכי החקיקה – רבים מהאזרחים לא רק מאמינים בכוח הזרוע כבגורם חינוכי, אלא שהם מנסים בדרכים רבות להביא את רעיונותיהם לידי ביצוע דרך חוקי כפייה. חלק גדול מהם נכנס לממשל כדי לשרת בחקיקה את עמדותיהם וחלקם – כמו במקרה של "חוק ההסדרה" שנכשל (אשר נתפס על ידי רבים מאנשי שלומנו כפתרון לסוגיית בתי האמנה) – מאמינים בחוק על אף היותו מנוגד לחירות.

אמונה טפלה זו בכוחם של חוקים ליישם ערכים חיוביים היא פריו הרעיל של החינוך הממשלתי שלו הורגלה כל המדינה, ואין כמו חוק הקפאת מחירי הספרים ללמדנו עד כמה התדרדרה תרבותה של ישראל, הנשלטת על ידי מטורפי-חקיקה המטילים על בני אדם חיים צווים, פקודות, הנחיות והוראות בהנחה שיכול אתה ללמד בכך את הציבור משהו טוב.

בהקשר זה, יש בעצם ההופעה של הצעת חוק שמנסה לשמור על כבוד הספרות והסופרים צבר של תעודות עניות, החל מכך שבמוסד המחוקקים הישראלי קיימים בני אדם שמאמינים שיכול חוק כלשהו לשפר את מעמדה של הספרות, המשך בפעולותיו של המחוקק נגד חוקי הכלכלה הטבעיים (מה שבהקשר זה, משמעותו של החוק היא הפקעתם של רווחים מידי המו"לים אשר תבוא, כך או כך, על חשבונם של הסופרים), העלבה עקרונית של הסופרים שצריכים להסתמך על הממשלה כדי להבטיח את עצם קיומם, השפלה של השיטה הישראלית למצבה של התרבות הדיקטטורית שהיתה נהוגה בתקופה הקומוניסטית-סוציאליסטית, שבה חלמו יוצרים לקבל מעמד של יוצרים מוסמכים שנעזרים על ידי ה"אח הגדול" כדי להתקדם – ומעל לכל, כמובן, אי התחשבות בעובדה הפשוטה שאין בממשל של ימינו בישראל קיום או יכולת של השגחה על התנהלותו של חלק שוק כזה או אחר של התרבות – שלא לדבר על כך שברור שאין בידי מחוקקי ישראל הזכות להתערב במערכת היחסים שבין הסופר לקורא ולקבוע כמה יצטרך קורא לשלם לסופר ומתי.

למעשה, מעידה העובדה שחוק מסוג זה מכוון ביחס לכל הספרים במדינה, על אי הבחנה בין סופרים טובים או רעים, או כאלה התורמים לציבור או לא. דבר זה מנוגד לכך שאפילו בהסטוריה האדומה של מקימי המדינה דאגו רבים מהם (לא באופן רשמי, כמובן) להעניק תמיכה ציבורית ליוצרים שעמדו באמות המידה של הממשל, אלא שבניגוד לימי שלטון הימין הנוכחיים לא הגיעו המייסדים לטיפשות המדהימה שבהתייחסות שויונית מבחינת החוק לכולם (!); הענקת מעמד שויוני כזה או אחר באופן חקיקתי גורף במדינת היהודים לספר בישול החזיר ולמעמד שטחי א"י – זוהי המשמעות המעשית של התמיכה המתקבלת בחסות החוק מציבור משלמי המסים הישראליים (שרובם יהודים) באורח שווה (כי השוויון-לכאורה הוא לבה של הכפיה הישראלית) לכלל הסופרים.

מחוק שבא להסדיר את כבודם האבוד של הסופרים קצרה הדרך לטיפול ממשלתי בתכנים. וקשה, בהקשר זה, שלא לחשוב על מצב שאולי יש בינינו רבים שמאמינים כי הוא חיובי, שבו יגישו את ספר התנ"ך לביקורת המדינה, כאשר הועדה המסדרת שביסודה של זו תהיה מורכבת, בין היתר, מאנשי שמאל שיציגו לפני המעוניינים להפיצו מספר שאלות פוליטיות שיביאו לדחות על הסף את הפצתו במדינת ישראל...