17 מדינת ישראל נגד עם ישראל

לא בשמי

לא בשמי

על בגידת ראש מדינה

בימים האחרונים, קרוב לסיום ביקורו של נשיא ארה"ב ברק אובאמה את ישראל, הציע ראש ממשלת ישראל לתורכיה (כך, לפחות פורסם בתקשורת) התנצלות ישראלית על פעולת צה"ל נגד "פשע" ההתקפה הצה"לית על ספינת ה"מרמרה", שבו נהרגו ונפצעו מספר אזרחים תורכיים. התנצלותו זו של נתניהו בשם אזרחי ישראל היא חסרת בסיס מבחינה עובדתית, חסרת יסוד מבחינה מוסרית – ובלתי נסלחת מבחינה אנושית. כי עובדה מציאותית כלל-אנושית, שכל משטר אנושי מכיר בה כחלק מאבני התשתית של העולם הפוליטי, היא שאל לו לשלטון לפעול באופן שמציג אותו כלפי העולם החיצון כלא-מוסרי – וזה בדיוק מה שהסכים לעשות ראש ממשלת ישראל לאזרחיה.

אם באמת ביצע נתניהו פעולה של התנצלות עקרונית, שבה הוא מביע חרטה על מוסריות פעולת ההגנה העצמית של מדינת ישראל, הוא ביצע זילות ערכים – ולא רק של כל ערך ישראלי מוצהר, אלא גם של ערכי האדם והיהדות המוחזקים על ידי אזרחיה. מעשה כזה מצידו של העומד בראש מדינה הוא בגידה בנתיניו, אשר האמינו בו. כי אזרח ישראל סומך על מנהיגיו שלא יוציאו את שמה של מדינת היהודים לדראון ולא יוקיעו ברמה את שם ישראל ויספקו בכך דלק נוסף למדורת השנאה המופנית כלפיה בעולם.        

לאדם פרטי מותר לשגות, אף כי אין הוא משוחרר מאחריותו לשלם מחיר על הנזקים שהתרחשוט כתוצאה משגיאותיו, אך אין פעולה של אזרח רגיל שוות-ערך לשגיאתו של אדם הנמצא בדרגת-מעלה ציבורית, כאשר לכל מעשיו יש תדמית ציבורית; ראש ממשלה מחוייב בהכרה בהיותם של מעשיו בעלי השלכה תדמיתית על כל המיוצגים על ידו, ובמקרה הנוכחי מדובר בעם ישראל. למותר לציין בהקשר זה כי עם ישראל אינו עם רגיל; זהו עמנו, ולו תעודה הסטורית מיוחדת בקרב העמים, שדורות רבים ניספו כדי לשמור על יוקרתה. בעובדת היות הדבר מופרך על ידי נתניהו ונשיא ארה"ב יש לא רק עדות לבורות ולחוסר הכרה ערכי במהותה של מסורת ישראל אלא גם פגיעה ישירה בערכיו של כל ישראלי.

בנוסף לכך אין להתעלם מזכויותיהם של חיילי צה"ל האמיצים אשר השתתפו בפשיטה על ה"מרמרה". הם, שהתגייסו לצבא והיו מוכנים לסכן את חייהם למען ערכיה של מסורת ישראל והגנתה של החברה הישראלית-יהודית, נבגדו על ידי הנהגתם – ואת הפגיעה הקשה ביותר (שהפכה את הפגיעה הפיזית שספגו מאנשי האלימות והרשע ששהו על סיפון ה"מרמרה" ופגעו בהם ישירות) בהם העניק ראש ממשלתם, כשהציגם בחוסר אחריות ומודעות קבל העולם כולו כמשרתי רוע שפעלו נגד הצדק.     

אין מעשה גרוע יותר שיכולים לעשות אדם או מדינה מאשר לסגת ממעשה הנובע מעמדה של צדק ולפיכך מהווה דבר זה עדות על היותה של ממשלת נתניהו בלתי ייצוגית – במיוחד כשהדבר נוגע לאזרחי מדינת ישראל, שחלק גדול מהם חדור בהכרה עצמית חזקה של ערכיות אנושית. אי לכך מוצא אני, כאזרח ישראלי, להצהיר בזאת כי ההתנצלות של בנימין נתניהו לפני ארדואן איננה מייצגת אותי, איננה מחייבת אותי, ואין לראותה כאילו נעשתה בשמי. לא זאת בלבד אלא שהשימוש בשמי, השייך לי, נגד עניני, הוא פשע נגדי.  

בחיי הפרטיים מהווה אישיותי את הביטוי לערכי כאדם, כיהודי וכיחיד. כל אלה הם היבטים של אישיותי היחידאית כאזרח מדינת ישראל, אשר שמו מייצג אותו. אין אני מסכים כי שמי יהיה כלי בידי חלק כלשהו של המנגנון הממסדי, אשר עלול להוות כלי בידי בני אדם בעתיד, קרובים כרחוקים, לטפול עלי אשמת שותפות בחוסר מוסריות שבביצוע מעשה לא צודק. כחלק בשלשלת דורות של בני אדם שפעלו מתוך הכרה עצמית בהיותם מייצגים פעולת חיים שמגמתה הקניית ערכים של טוב וצדק לעולם, אינני מוכן לבגוד במורשת קדושה זו ולנטוש את תעודתם של אבות אבותי, אשר העדיפו להיהרג על קידוש ערכיהם ולא להיכנע לאי צדק וחוסר מוסר שבפניהם החזיקו מעמד דורות רבים.

אם יקרה ואחד מצאצאי בדורות הבאים יצהיר בפני כי הייתי חלק מאומה אשר בגדה בצדק ובמוסר, ויטען כי ישראל, בכך שהוקיעה את פעולת הצדק שביצע צבאה והעניקה סליחה לאויב שפעל נגדי, אומר כי הצדק עימו אך לא בשמי נעשתה הנבלה. וכדי שהצהרה זו שלי תהיה תקפה אני מוצא לנכון כי על אף שנתניהו מצהיר וכנראה גם מאמין שהוא פועל בשמי הוא טועה; מעשיו נגד הצדק והמוסר אינם מייצגים אותי ואינם נעשים בשמי.

נצחון הכוח

                 נצחון הכוח

    מפולת הרוח בישראל

כפי שעומדים הדברים היום, נראה שעם ישראל אימץ מחדש את ההתייוונות שאותה דחה בימי השלטון היווני תחת הכותרת "דמוקרטיה", שהפכה לאליל העת החדשה; דבר זה מתרחש עם התקרב מערכת הבחירות לשיאה, ורבים בישראל נסחפים באירוע הקרוי "חגיגת הדמוקרטיה". אך ביחד עם העובדה שרבים רואים בדמוקרטיה ביטוי של קידמה, המציין את היותה של ישראל ארגון פוליטי נאור, מציין קיום הבחירות בישראל נקודת שפל לאומית: את תהליך התדרדרותו של עם ישראל למצב שבו נוטש הוא את יכולתו הרוחנית; אם במשך דורות בחר העם את מנהיגיו על פי קנה מידה של איכות, עוצבה דעתו מחדש במדינת ישראל שבה, ברוח הדמוקרטיה, חונך הוא להשליך את יהבו על כמות.

בימינו אלה, שבהם נקבעים יחסי הכוחות בפוליטיקה הישראלית לפי מספר המצביעים ולא לפי ערכים של אמת, צדק ומוסר, מבטאת דווקא הדמוקרטיה בישראל את ויתורו של העם היהודי על ייחודיותו בין העמים ואת הסכמת אזרחי המדינה לכך שקנה המידה שלפיו יבחרו את מי שינהיג אותם ויקבע עתידו של העם יתבסס על כוח ולא על רוח.

ילקוט הכזבים שכפה החינוך הממלכתי על אזרחי המדינה הכיל, בין היתר, את הרעיון שהדמוקרטיה היא ביטוי מושלם של החירות ושכל משטר זולתה אינו אלא דיקטטורה (כפי שיכולים אנו ללמוד ממשטרי מדינות ערב שבשכנותינו). מאז ימי ילדותנו שמענו על קיומם של מאבקי קבע בהווייה האנושית, כמו אלה הניטשים בין הכוח למוח, בין הגוף לשכל ובין הכמות לאיכות. את אלה למדנו לראות  כעימותי יסוד שכל אדם נדרש לבחור ביניהם בחייו. בישראל, הגיע בימינו העימות בין הכוח למוח בדיוק לנקודה שאותה ניבאה הבדיחה הישראלית שכולנו הכרנו מהזמן שבו היתה זו מוגשמת כששירתנו במוסד הקרוי צה"ל: "מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח"...

כשהיינו חיילים צעירים ראינו מסביבנו בהתנהלות הצבא את קיומן של כל צורות הטפשות, חוסר המחשבה והזלזול האפשריות כשהן שולטות באחראים על מציאות חיינו בתוקף קיומו של חוק שירות החובה; חוק זה, שכבל אותנו כבר בגיל 18 לממסד העריצות של מדינת ישראל, חינך אותנו כבר אז להכיר בעובדה שלמעשה אנחנו עבדים המשרתים אדונים שנכפו עלינו בתוקף היותם בעלי סמכות חוקית, שכל ערעור על הוראותיהם יגרום לנו נזקים קשים. כך, כבר אז הבנו כי לפעולת הרוח שלנו אין תפקיד משמעותי בבחירת בני האדם שיחליטו מה נעשה בחיינו ולמעשה שומה עלינו להיכנע לסמכותם של עריצים קטנים אלה שיש בכוחם להחליט אם נחיה או נמות.

אם היינו שואלים אז את עצמנו מה, בדיוק, הוא מקור סמכותם זו ושליטתם בחיינו לא היינו מקבלים תשובה שמבוססת על נימוק רוחני, כמו היותם בעלי ערכים, כישורים שכליים, שיפוט טוב של תנאי מציאות או הבנת רוח האדם. במקום זה סיפקו לנו נימוקים של סמכות המתבססת על חוק שלטוני. מאוחר יותר הבנו כי מדינת ישראל פעלה כך, למעשה, מימיה הראשונים כשהיא מסתפקת בציותם של אזרחיה לחוק לא מתוך הבנה אלא מתוך חשש מעונשה. יכולת חווייה זו הפכה אותנו לא רק לצייתנים ולנאמנים לבני אדם זרים לנו, אלא גם להכרה כלל-אזרחית בכך שאין אנו מתבקשים לחשוב כלל אלא רק לסור למהותו של הכוח המתבטא בהוראותיהם של שליטינו.

כך, כבר בשירות הצבאי שלנו למדנו להבין כי השלטון במדינת ישראל אינו רואה את אזרחי ישראל כמהויות של רוח אלא של כוח – וככאלה הוא מצפה מהם לציית רק לכוחו העולה עליהם מבלי להעריך, לשפוט או להצדיק את מניעיו, נימוקיו וחוכמתו. כך לומד כל אזרח ישראלי לתפוס את עצמו ככוח אחד מני כוחות רבים, ואת המתרחש במציאות החברתית שלנו כמלחמה כוחנית, אשר בכל חלק העולם המפותח יחסית היא מתבטאת בשיטת השלטון הקרויה דמוקרטיה, המבוססת על נצחון הכמות המספרית והכוח. משמעותו המעשית של הדבר היא שבחברה הדמוקרטית הדבר הנכון, הצודק והמעשי ביותר נקבע בעיקר לפי המחנה שכמות כוחותיו עולה על זו של המחנות האחרים.

מנקודת מבט שכלתנית יש דרכים רבות ושונות לראות את התפשטות הדמוקרטיה בעולם, ובראשן את עליית כוח הכמות על פני האיכות, כלומר את נצחון הכוח האלים על כוח המחשבה והשכל, או נצחון הכוח על הרוח. מנקודת מבט יהודית, מהווה הדמוקרטיה שיבה אל תרבות יוון, שהיא מקורו של המושג, ולמעשה נצחונה של ההתייוונות על תרבות ישראל אחרי למעלה מאלפיים שנה שבהן נדחתה על ידה. אימוצו של העולם בעידן החדש את הבחירה הדמוקרטית (שגם ביוון העתיקה לא היתה שיטת משטר כוללת) היה, אמנם, שיפור של המלוכה הכוחנית שהיתה נהוגה בעולם ה"ישן", אך היוותה פיגור ביחס להנהגת העם היהודי. ואף על פי כן, מתוך התעלמות וחוסר הערכה של הקידמה והעליונות האופייניות לדרך שבה בוחר העם היהודי במנהיגיו, בחרו מקימי המדינה לבסס את מדינת ישראל על רעיונותיהם וחוקיהם של העמים הנוצריים שבעולם המערבי.

בחירה זו הבטיחה את נצחון הכוח כאשר העניקה לכמות את הזכות לקבל עליונות על פני המיעוט – ולא פחות מזה את מחיקת כל מסורת ישראל הנוגעת לשלטון המתאים לעם. כתוצאה מכך די היה בכמה עשרות שנים של משטר דמוקרטי כדי לנפות בקפידה את הציבור היהודי שמצא דרכו לארץ ישראל מכל סממן של בירור תבוני ביחס למנהיגות שבה הוא מעוניין. אחרי הזמן שחלף מאז הקמת המדינה על ידי בנים הזרים למסורת ישראל, אין חלק העם היהודי שחי בארץ ישראל שומר יותר אמונים לערכי הרוח היהודית והאנושית אלא מסתפק בעליונות הכוחנית שתכריע למי יינתן השלטון במדינה.

במקום איכות של אמת, צדק והגיון נוטה הישראלי, אחרי שלושה דורות,  לבחור ברעיונות שטחיים על יסוד מאבק כמותי בין מחנות, כאילו זה יעניק לו חיים טובים יותר ובעיקר את מה שחיוני לאדם הנבון: החירות. אלא שמאז קום המדינה אין חלום תעתועים זה מתגשם.

אחרי דורות רבים שבהם היה העם היהודי מונהג בכל קהילותיו הפזורות ברחבי העולם על ידי שיטה מתקדמת אשר קבעה את מקומו של אדם בהיררכיית ההנהגה החברתית על פי כישוריו הרוחניים, שהיוו בנין תלפיות שיסודו בתבונת-על המתרוממת לגבהים של יכולת שימוש בתודעתו, המגיע לשיאה ביכולת שיפוט ותכונות הערכה המייצגות את הנאצל ביותר בעולם האדם, הגיע, תוך זמן קצר ביחס של פחות ממאה שנה, העם היהודי – במיוחד בחלקו שבתחום מדינת ישראל – לשפל שבו מחלקים בניו את סמכויות המנהיגות ביניהם על יסוד נחות של שטחיות המונית.

השיטה הדמוקרטית שהופעלה באורח דוגמטי וכוחני על ידי מדינת ישראל, נכפתה על העם היהודי בארצו לאחר שבמיוחד החלק החילוני שבו הוטעה להניח שיש בה צד שווה ערך לחוכמה, אף שרמת הפעלתה הרוחנית את האדם בעולם עדיין לא הוכיחה הישגים איכותיים בתחום המנהל. בינתיים, שומרים בוחרים רבים בינינו את זכות הצבעתם רק כדי לשמור על שארית זכויות האדם שלהם, אך מבלי להאמין כי זו תקנה להם חיים טובים...

מדינת ישראל ומורשת הפתרון הסופי

מדינת ישראל ומורשת הפתרון הסופי

 

לפני שואת אירופה ובעיצומה התמודדו הנאצים עם המצאת פתרונות יעילים יותר ויותר לבעיות הלוגיסטיות שנבעו מיישומה של מזימת ה"פתרון הסופי" לגבי העם היהודי. הדבר היה דרוש בשל הכרתם בכך שלצורך זה אין די בפתרון של הקצאת כוחות טקטית כדי להתמודד עם המשימה ברמה הפיזית, כאילו מדובר בצבא רגיל. לנאצים היה ברור כי "שליפה" של אוכלוסיה בת מליוני בני אדם, הכוללת אנשים, נשים וטף, שביניהם זקנים, נשים וילדים, מתוך כלל האוכלוסיה החיה בשטחי הכיבוש של הנאצים באירופה היא משימה קשה ביותר לביצוע, במיוחד על רקע היותם של היהודים משולבים בעומק הכלכלה המקומית. 

 

הפתרון שמצאו הנאצים לבעיה זו היה מתוחכם ברמת ביצועו אך לא חדש מבחינה עקרונית; הם הצליחו להגיע לשליטה בקהילות ישראל באמצעות יזמה וביצוע של שיטת ה"הפרד ומשול"; ברוח זו, היה הדבר הראשי שליישומו דאגו הנאצים כבר בשלב המעשי הראשון של תכניתם גיוסם של משתפי פעולה מצידם של היהודים. הם דאגו לבחור בכל קהילה יהודית נציגים מוכרים שייצגו את עניני הקהילה ויגנו עליהם תוך שיתוף עם הנאצים. סוגים שונים של משת"פים כאלה היו בגטאות, במחנות הריכוז וב...ישראל.

 

משתפי פעולה אלה מהווים סלע מחלוקת עד היום בין בני העם היהודי, שכן אין הם ניתנים לשיפוט בקלות: מחד הקלו על הציבור כאשר "ריככו" את דריסת המגף הנאצי ויצרו תקשורת בין הגרמנים והיהודים אך מאידך העניקו לנאצים שירותים של אספקת מידע ועוד, שאיפשרו לנאצים לטפל במשך זמן ארוך בבני הקהילות שבשליטתם. משתפי פעולה אלה, שהיו אחראים גם על הכנת רשימות ההסעה למחנות המוות, ספגו חלק גדול מאיבת הציבור היהודי שראה בהם בוגדים המוכרים את אחיהם לאויב או, בעגה הדתית הנפוצה, "מוסרים". לא מקרי הדבר שמתווכים אלה היו הראשונים שנרצחו בכל התקוממות כדי לחסל כבר בשלב הראשון של כל עימות עם האויב סכנה של הלשנה.

 

בהקמת מדינת ישראל מצאו עצמם ראשי המדינה מול בעיה דומה שמולה עמדו הנאצים: איך להתמודד עם השליטה בריכוזים גדולים של יהודים לצורך תמרונם המתאים למטרות פוליטיות, במיוחד כאשר כל מאיישי המנגנון אינם שולטים ברזי ההלכה. לצורך פתרון בעיית השליטה בעם היהודי נדרשו מקימי המדינה לגיוס חלק מהיהודים כדי שבאמצעותם יוכלו לשלוט בכלל העם. בהקשר זה יש להוסיף ולציין שאף כי רובם ככולם של מקימיה היו יהודים במוצאם היה חלק גדול מהם אנטישמי במגמתו ואתאיסט באמונתו. ככאלה הם ראו את היהדות הדתית-חרדית כמתנגדת חריפה לצדדים רבים של מדיניותה. לפיכך נמצא הפתרון המושלם, מבחינת ההנהגה, ביהודים הלא חרדים.

 

לפיכך נמצאו לצורך הענין היהודים ה"קלים", אלה שבימינו קרויים בעלי ה"כיפות הסרוגות" או הציונים הלאומיים, האידיאליים למטרותיו של השלטון. כך, מקום המדינה היה הדתי-לאומי לבן בריתו של היהודי החילוני (ואף האנטי-דתי) וסייע לו בדרך הנהגת המדינה, כשהוא מסכים לקבל את תפקיד משרת השלטון או המשנה להנהגה.

 

למעשה, הדתי-לאומי היה מי שמתבקש לציית לשלטון ולהיות משתף הפעולה המושלם שלו בכל משימה שבה מתבקשים הציבור הדתי-לאומי לוותר על ערכיו לטובת אלה שלוחצים על השלטון. כי הלחץ השלטוני שהביא את שומרי המצוות להיכנע היה קיים מאז קום המדינה, כשאז היה מנוגד למסורת היהודית באופן ברור והתבטא בחוקים שבהם פגע הממשל בזכויות היסוד של היהודי, כמו חירותו. אך עם חלוף התמורות החליף זה את צבעו ללחץ שהביא את השלטון, שהיה ללאומי יותר בשנות ה70, לוותר על חלקים מארץ ישראל. בנושא זה היו הדתיים-הלאומיים קלים יותר לפשרה ערכית.

 

המגזר הדתי-לאומי, אשר לימד את עצמו להתאים למדיניותה של ישראל, ואף נהנה ממשאביה בתחומי השירותים והתמיכה בהתיישבות, שילם על אלה בהסכמתו להיכנע גם לתביעות הנהגתה בתחום החינוך והיה חשוף יותר מהדתי החרדי גם לתקשורת ולהסברה החילוניים בטבעם. כמקבל התקציבים הראשי מבין בני העולם הדתי היה הוא באופן טבעי שותף להסכמות  עם מייסדי המדינה החילוניים לצורות שונות של פגיעה בזכויות האדם בתחומים שבהם פעל הממשל תוך כפייה חמורה, החל מהמיסוי הדרקוני שבאמצעותו הפקיע בפועל את פרי עבודתם של אזרחי המדינה ועד לחוקים כמו חינוך וגיוס חובה אשר השלימו זה את זה בתמיכה הדדית של שניהם שאותה כפו על האזרח הדתי והחילוני גם יחד.

 

ואף כי בני המגזר הדתי הצליחו להגיע להישגים משמעותיים בשורות מתגייסי צה"ל, הרי שבגלל נושא החלתו הבעייתית של גיוס החובה על תלמידי ישיבות הצליח השלטון להביא להסתה אנטי-חרדית ובעקבות הדבר לצורת אנטישמיות מקומית אשר מתבטאת כבר שנים רבות באמונתו של הציבור החילוני בכך שהישראלי הדתי מנצל את החילוני על אף שחובשי כיפה רבים ממלאים את שורות יחידות העלית של צה"ל.    

 

וכמו במורשת ה"פתרון הסופי" הפך הגיוס הצבאי של הדתי לצה"ל למקור הלגיטימציה של גיוסם של שומרי מצוות שיהיו נאמנים למדינה בעת הצורך וישרתוה גם כאשר זו תפעל נגד ההתיישבות היהודית בארץ ישראל; בהקשר זה מצאו עצמם כבר לא פעם חיילי צה"ל חובשי כיפות פוגעים באזרחים כשהם פועלים בניגוד למסורת ישראל, על יסוד אמון שהם נותנים במנהליה.

 

בכך שפעלו כפי שפעלו יצרו אנשי השלטון במדינת ישראל לא רק גיוס של שומרי מצוות לצה"ל אלא גם ריב פנימי קשה בין חלקים בציבור החרדי, כשהם מסכסכים בין המגזרים הדתיים השונים שבציבור הדתי. אחת התוצאות של מגמה זו היא העצמת ההבדל בין  החרדים לבין הדתיים הלאומיים בפוליטיקה הישראלית, אשר באי הסכמתם זה עם זה מגדילים לגבי עצמם את הרושם הכלל-ציבורי הקשה בלאו הכי הקיים בין החילוניים ואנשי השמאל. יהודים אלה, הרחוקים מהדת, רואים את הדת כמגמה שבה הריב והמדון הם חלק מדרך החיים הנפוצה, ובכך הולכת ונחלשת בישראל הדת והמחזיקים בה והולך ופוחת כוחה של המסורת היהודית.

 

בזמן ששונאי ישראל המוצהרים, כמו האויב הנאצי, בחשו בקדירת חילוקי הדעות הפנימיים של הקהילה היהודית כדי להשיג את האפשרות להשתמש בויכוח היהודי הפנימי למטרותיהם שלהם, שכללו את החלשתו של היהודי לצורך השמדתו מאוחר יותר, מטרתו של השלטון המקומי בישראל היא שונה; החילוני-שמאלני בישראל מצליח להשיג על ידי ההסתה שהוא מחולל (בקרב הציבור הישראלי הן בין חילונים לדתיים והן בין הדתי החרדי לדתי הציוני אוהד המדינה) את מטרותיו הפוליטיות, שברוב המקרים פוגעות במסורת. כשנוצרת פשרה קשה בין עניני שומרי המצוות וחלק מהנהגתם משלימה באופן בוטה עם פעולת המדינה נגד ערכי מסורת ישראל, הופך הדבר לאיום ממשי על העם כולו. כך, מבלי משים, הצליחה מדינת ישראל להצעיד את כל יהודיה בנתיב של סכסוך פנימי שמהווה, בכוח, יישום של סוג פתרון סופי שגם אויבי-ישראל החיצוניים לא שיערו כמוהו בדעתם.      

תתי-קטגוריות

  • 17 א מדינת ישראל נגד עם ישראל

    כתבים אודות הפגיעה המתמדת הנגרמת בישראל על ידי התנגדותם של גורמים בממסד, בחברה ובפוליטיקה הישראלית למגזר הדתי ולנציגי המסורת היהודית

    מונה מאמרים:
    77
  • 17 ב קצרים
    מונה מאמרים:
    20

נתונים נוספים