על כלכלה ודתיים במדיניות הישראלית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1005
על כלכלה ודתיים במדיניות הישראלית
א. המדינה האידיאלית, הצודקת, איננה מתערבת בכלכלה ואיננה מנהלת את חיי האזרחים. מדינה צודקת היא – כמו מלך צודק – סוכן של האזרחים, הפועל למענם ואינו מפריע להם. היא מספקת להם שירותים מסויימים, הנוגעים להגנתם וגובה על כך תשלום הוגן.(*) המצב של היום איננו כזה. יתרה מזו: המדינה של היום היא כנופיה של שודדים שאוחזת בכוח הזרוע באזרחים וגוזלת מהם את פירות עמלם.
ב. חובשי הכיפה למיניהם הוזמנו, עם קום המדינה, על ידי השודדים, כדי לחלוק בשלטון אך למעשה היה מדובר ברמאות: תמורת פיסות שלטון, שמשמעותם החזרים מסויימים של חלק ממה שנגזל מהם, הם הפכו, בניצוח השודד השלטוני, לשעיר לעזאזאל. למעשה, העובדה שחלק גדול מאזרחי המדינה רואים את הדתיים כמי שגוזל, במקום את הממשל, הגזלן האמיתי, היא עדות להצלחתו של השודד להסיט מעצמו את האש לכיוון הדתיים. (זהו, אגב, תרגיל קלאסי שבו השתמשו צוררי ישראל כנגד היהודים במשך דורות רבים).
ג. תכל'ס: כדי לבדוק לאשורו אם, בקונסטלציה כלכלית מורכבת, בני אדם מסויימים או ארגון אנושי מסויים הם אנשי צדק או שודדים, כלומר: אם מה שיש בידיהם הוא מעמלם או שהוא גזל – יש לבדוק את המספרים האמיתיים. הטענה של הדתיים שמתנגדים ללקיחת הכספים על ידי שוד התכנית הכלכלית השלטונית היא שמה שהם מקבלים – ולמעשה כל מי שמקבל, כמוהם, קיצבאות ילדים, שירותי חינוך ועוד – שייך להם והוצא מהם לפני כן באמצעות מסים שונים, ישירים ועקיפים, ולכן מדובר במה ששייך להם בזכות ולא נלקח על ידם מאחרים.
ד. מנקודת מבט מוסרית ומציאותית, יש לשאוף, כמובן, למצב חברתי חסר-גזל, שבו איש לא יקבל גזל ואיש לא יקח גזל – ואם איש לא יקח, אז ממילא איש לא יוכל לקבל. אך במצב הענינים הקיים, זה צריך להיות ברור שלא הדתיים – ואני מדגיש דתיים – הם שבנו מערכת גזלנית; למעשה, לא מכיוון שאין בידם הכוח לעשות זאת – אלא, בעיקר, כי הם אינם מאמינים בגניבה; הם אלה הדוגלים בחברתנו – ובעןלם כולו - ב"לא תגנוב", ולכן הם גם לעולם לא יתנו יד במודע לגזל. כך שבמקרה הגרוע – שהוא, כנראה, המקרה שלנו - הם פותו להאמין והוטעו לחשוב שמה שהם מקבלים הוא זכותם וזאת כי הם שילמו עליו.
ה. השלטון הבוזז עושה את הכל על מנת לטשטש את ההבדל בין שני סוגי כספים המוענקים על ידי המדינה: כאלה שיש עליהם זכות מצד היצרנים – וכאלה שמתקבלים בחסד. על ידי טשטוש זה הוא משיג: א. מעמד של רב-חסד, המעניק משלו כנדבן. ב. איבת הציבור כלפי המקבלים, באשר הם, כולל אלה שהם, כאמור, בעלי זכות למה שניתן להם בשל תשלומיהם והשקעתם.
ו. רק בדיקה אובייקטיבית של עובדות ההקשר הנתון, יכולה לתת בידי הבודק את האפשרות לקבוע באופן חד-משמעי מסקנות מוסריות לגביו; לכן, אמירה כמו קצבאות גדולות מדי, היא חסרת משמעות בלי בדיקה חשבונאית מפורטת (אף על פי שהכף נוטה להצדיק את זה שמסוגל לייצר את השירותים באופן עצמאי יותר ממה שהיא יכולה להצדיק את אלה שאינם עושים). כך או כך, עד שלא ייבדקו המספרים, לא ניתן לומר באם קיצבה מסויימת גדולה מדי או לא, כי אין בידינו שום קנה מידה אובייקטיבי לכך.
(*) ב"הוגן" הכוונה העיקרית היא ל"לא שרירותי".
ז. בזמן שבו יש ספק לגבי זכותם של האזרחים לקצבאות מסויימות, אין ספק כלל לגבי כך שלשלטון אין זכות מוסרית לגבות בכוח הזרוע את רכוש הציבור, כלומר לבזוז אותו. לשלטון אין שום זכות מוסרית על כספים שאינם מוענקים לו מרצון ויש ניגוד מוסרי בין כוח הזרוע לבין מתן מרצון. בהקשר זה, התנגדותו של חלק מן הציבור לקצבאות היא הדגמה של הצלחתו של השלטון בהסחת דעת הקהל ממעשה השוד שלו והטלתו על אלה שלא רק, כאמור, שאינם אשמים בו – אלא שסביר שהם זכאים לו. לצורך דוגמה לפעולתו של עקרון הסחת דעת זה ניתן להתמקד בעובדה שבזמן שבו אנו חושדים בכשרים איננו חושדים בפושעים המוצהרים: כשסובר הציבור האזרחי הכללי שמי שאחראי לדלדולו הכלכלי הוא מקבלי ההקצבות (במיוחד אם מדובר בחובשי כיפות), אנו איננו בודקים באם ה"קיצבה" שהשלטון לוקח ממנו איננה מוגזמת – והאמת היא שהיא מוגזמת כבר ב100 השקלים הראשונים, כי היא כולה גזל – ולגזל אין שום הצדקה.
ח. כשמדובר בפוליטיקה הישראלית, אחת ההצלחות של הגזלן הממשלתי-שלטוני באה לידי ביטוי, בין היתר, באיבה שמפתח הציבור החילוני כלפי הדתי. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בכך שאנו סוברים כי אנשי ש"ס נאבקים למען הענין הפרטי שלהם ושהכסף שבו הם מעוניינים נועד לשימושם של אנשיהם. דבר זה מתבסס גם על כך שהשלטון מניח שמקובל על כל אנשי המוסר שפעולה למען הענין האישי והפרטי היא מגונה. אך יש לציין כי א. המאבק על הקצבאות הוא מאבק למען כל מקבלי הקצבאות במדינה, ויש לשים לב לכך שאם לא היה מדובר במאבקם של אנשי ש"ס ואם אלה שמובילים את המאבק היו, למשל, אנשי ההסתדרות, איש לא היה מאשים אותם שהם פועלים למען "אינטרס אישי מצומצם". ב. מה משמעותו של מאבק פוליטי אם לא פעולה למען האינטרס העצמי של הקבוצה הנאבקת? האם מישהו מצפה מפוליטיקאי שיילחם למען רעיונותיהם של קבוצות אחרות ולא של קבוצת הבוחרים שלו? האם אין קבוצה פוליטית מייצגת את בוחריה? הרי אם היא לא תייצג אותם, היא תחיה בשקר וברמאות – כמו, ולא במקרה, ראש הממשלה שהתכחש לבוחריו וקיבל על כך מחמאות מהשמאל. ג. השמאל מכתיר כל פעולה למען האידיאולוגיה השמאלנית כפעולה "אידיאולוגית" ו"למען הכלל" – וכל פעולה שמנוגדת לאינטרס שלו כפעולה "למען אינטרס אישי מצומצם", כלומר: כלא מוסרית.
ט. מבחינה מוסרית וערכית, נלחמים הדתיים, כשהם דורשים את זכויותיהם, למען שמירת רכושו של הציבור – ובמיוחד חלק הציבור הסובל במיוחד מנחת זרועו של השלטון. עפ"י המספרים והנתונים שבידי לא רק שהם אינם תומכים בגזל אלא הם מונעים אותו ומגינים על כלל האזרחים מפני הגזלן.
בכל מקרה, אני סובר שעל כולנו להילחם ולהיאבק למען מצב מדיני שבו עזרה הדדית לא תתבסס על גזל, ושהמדינה לא תתערב בכלכלה ולא תנהל את חיינו. עד כאן קוי מתאר התחלתיים של נושא רציני אשר נוגע באושיות חיינו ואשר יש לו נגיעה בתכלית חיינו ובמה שיקרה בעתיד במקום הזה.