פרזיטים

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 972

 

פ ר ז י ט י ם

או: מי באמת אוכל חינם?

ההפגנות הנערכות בימים אלה נגד התקציבים המיועדים לתלמידי הישיבות עולות בקנה אחד עם הוקעתם מאז ומתמיד של שומרי המצוות בישראל ובמיוחד של בני העדה החרדית. בישראל של היום מתנהלת הסתה קשה נגד בני המגזר הדתי והחרדי, שלפיה הם מואשמים כמעט בכל רעה חולה הקיימת במדינה, החל מבעיותיה הפוליטיות של המדינה בשל חזון השתייכות ארץ ישראל לעם היהודי, המשך ב"השתמטות" משירות בצה"ל, בפעולות של חקיקת חוקי כפיה שבה הם מעונינים כדי לגרום לציבור החילוני להתנהג בהתאם להלכה וכלה בהפרדת נשים מגברים המהווה, ברוח תרבות היום, השפלת מעמד האשה. אך המשותף העיקרי לרבות מההאשמות נגד החרדי הוא קיומו באופן בלתי יצרני, המהווה מעמסה על חשבון משלם המסים החילוני, מה שקרוי בלשון המסורת השמאלנית "פרזיטיות".

כמעט למותר לציין כי המונח "פרזיטים" חביב במיוחד על המתנגדים לבני העדה החרדית, שאותם הם רואים ככאלה שחיים על חשבון הקופה הציבורית. גישה זו מתבססת על כמה מאפיינים של חיי הציבור החרדי בישראל, כמו אי שירותם של בני הישיבות בצה"ל, אי השתתפותם של רבים מבני העדה בשוק העבודה החילוני והתקציבים המוענקים על ידי המדינה לתמיכה בחלק מהם.

הדרך שבה מתפרשות עובדות אלה על ידי חלק גדול מהציבור החילוני, במיוחד בשל השפעת התפיסה השמאלנית האנטי-דתית מחד והחומרנית מאידך, היא שבני העדה החרדית אינם אלא בני אדם לא יצרניים, אשר מחד אינם לוקחים על עצמם את העמל, החובות והאחריות שנדרשים לקחת על עצמם שאר אזרחי המדינה ואילו מאידך מרשים לעצמם לנצל לטובתם העצמית את משאביהם של משלמי המסים הלא-דתיים. בענין אחרון זה מוצגת חוסר המעורבות וה"השתלבות" של הדתיים בכלכלה ובחינוך החילוניים, כמו בשירות הצבאי, כעדות מובהקת להימנעותם מסיכון עצמי, מהתחייבויות ו/או מתשלום מסים.

יתכן שאם היה הדבר נכון, היה בו כדי להצדיק את הכינוי "פרזיטים", אך הוא איננו נכון. קודם כל לא ניתן להגדיר את החרדים כמי שנמנעים מתשלום מסים למדינה פשוט מכיוון שהמדינה איננה מתירה וגם לא מאפשרת לאזרחיה את החופש לבחור שלא לשלם מסים. גם אם רוצה אזרח כלשהו להימנע מתשלום מסים נכפית זו עליו בכל פעם שהוא מבצע פעולת חיים כלשהי, החל מרכישת מזון. למעשה, משטר המיסוי של העריצות הישראלית הדוק כל-כך עד שגם מה שאינו נגזל באמצעות מסים ישירים ממשכורתו של הישראלי העמל, מוצא מכיסו במסים עקיפים המוטלים כמעט על כל היבט של חייו. דבר זה כולל את עלויות הבניה של הבית שבו הוא מתגורר, את המסים שגובים ממנו על מחירי הרכב שבו הוא נוסע, הדלק והכבישים שבהם הוא משתמש, מסי העיריה, המים והחשמל שהוא משלם, ועוד ועוד. מכל זה יוצא כי כך או כך מעביר בישראל גם תלמיד הישיבה החרדי סכומי עתק לקופת הציבור והוא רחוק ממה שקרוי בפי העם "אוכל-חינם".

הרעיון שהחרדים אינם עובדים הוא מיתוס ישראלי שנברא לצרכים פוליטיים. עם זאת, על אף הכשל העובדתי היסודי שקיים בסיסמת השקר "החרדים אינם עובדים" אין העובדות מבלבלות את מי שנכבש על ידי אגדה זו ואת הדיה ניתן לשמוע אף בחלונות הגבוהים של הממשל. ממש לאחרונה נשמע קולו של בנימין נתניהו, ראש הממשלה, המנמק את הסיבה להחלטה מסוימת שלו בנושא כספי המגזר החרדי בכך שזו נעשתה כדי ש"החרדים ייצאו לעבוד"(!). מעבר להתיימרות של ראש ממשלת ישראל להציג עצמו כלפי הציבור – ברוח נסיונותיו בתחום זה של שר החינוך שלו - כמחנך החרדים, זה ברור שנתניהו לא ביקר לאחרונה בשכונה או עיר חרדיים. מי שכן ביקר יודע שהחרדים כן עובדים. עובדה היא שבערים כמו בבני ברק, ירושלים ובריכוזי אוכלוסיה חרדיים אחרים בולטת לכל עין פעילות כלכלית נמרצת, החל מהמכירה שמתבצעת בחנויות על ידי אנשים דתיים וחילוניים גם יחד, המשך ברשתות עסקיות המעניקות שירותים לבני המגזר החרדי המתגוררים בכל הארץ וכלה בקיומם של אלפי חנויות ובתי עסק בבעלות חרדית, המעסיקים גם בני אדם שאינם שומרי מצוות. שלא לדבר על כך שרבים מאנשי העסקים, היהלומנים והסוחרים בבורסה ליהלומים הם חרדים וכך הדבר גם לגבי בעלי הון כמו הלפרין או לבייב (שהתקשורת תדאג להציגם כחרדים רק אם יסתבכו בפלילים...).

חלק מכריע בשיכנוע הציבור החילוני בכך שהחרדי אינו עובד שייך לסקרים המדווחים מדי פעם על מיעוט ההשתתפות של החרדים במערכות התעסוקה הממשלתיות. אך בעוכרי עורכי הסקרים, כמו בעוכרי אלה המקבלים את מסקנותיהם, נמצאת עובדת אי היכרותם את חיי העדה. דבר זה מתבטא בעובדות רבות שמעניקות לחרדים נקודות זכות כמו, למשל, העובדה שכאשר מדובר בפשיעה קטנות ביותר הן ההוצאות שנגרמות למדינה על ידי המגזר החרדי ביחס למגזר החילוני, וזאת על אף שהתקשורת עושה ככל יכולתה להאדיר חדשות לבקרים את "תרומתו" של שומר המצוות לפשע.

בניגוד למיתוסים האנטי-דתיים ששטפו את תודעת הציבור מאז קום המדינה אין זה נכון שהחרדים אינם משתלבים בצבא, שכן רבים מהם מאיישים את יחידות צה"ל, שלא לדבר על כך שארגוני סיוע חרדיים כמו זק"א מעניקים שירותים ייחודיים לנפגעי תאונות ושרבות הן מסגרות הסיוע שקיימות בעולם החרדי, אשר אינן מבחינות בין שומרי מצוות לחילוניים. למעשה, מקומות העבודה היחידים שבהם אין לחרדים סיכוי להשתלב כעובדים רגילים בישראל הם אלה הנמצאים בממשל ובשירות הציבורי, ובמיוחד כאלה השייכים להתיישבות העובדת או לקיבוצים. כך יוצא שמעבר לתחומי עיסוק שבהם אין החרדי יכול לעבוד כי השהות בהם מנוגדת לתפיסתו ההלכתית ולשמירת המצוות שלו, המחסום הגדול ביותר שקיים בינו לבין העולם הלא-דתי הוא זה המוצב על ידי המתנגדים לדרכו, הסוגרים לפניו דלתות בשל רצונם להדירו מחייהם.

על רקע עובדות אלה, המצביעות על כך שאנשי המגזר החרדי עובדים, משלמים מסים ונמצאים ברבות ממערכות הקיום של המדינה, כשהם מאיישים חלק משירותיה, מסייעים ותורמים לה רבות, השאלה האמיתית שיש לשאול היא: מה היחס בין מה שהם מקבלים מן המדינה למה שהם נותנים לה? – וגם: מה היחס בין מה שהם נותנים למדינה ומקבלים ממנה לבין מה שהלא-דתיים נותנים ומקבלים?

בהשוואה כללית בין מה שמעניקה המדינה לדתיים לבין מה שהיא מעניקה לחילוניים אין כלל ספק לגבי ההבדל העצום הקיים לטובת החילוניים מבחינת ההוצאה הציבורית. על רקע העובדה שהדתיים אינם משלמים פחות מסים מהחילוניים יש בכך שהאזרח הדתי מקבל הרבה פחות מעמיתו החילוני משום אי צדק משווע. אך למעשה אין מקום להשוואה אמיתית מסוג זה, שכן מה שמשותף לכל שומרי המצוות הוא שעיקר עמלם מוקדש לעצם קיומם העצמאי ומתוקף זה ניתן להגדירו כיצרני במהותו. מאידך, רבים מעובדי המדינה מאיישים עמדות שאין בינם לבין יצרנות מאומה, כי כל פעלם מוקדש לפיקוח ושליטה של הממשל על חיי אזרחי המדינה – ומדובר בתחומים שבהם לא יועסקו חרדים, גם אם ירצו בכך.

כאן, בנקודה זו של איכות חייו הפרטיים של האזרח כאדם יצרני מתגלע ויכוח שהוא, אולי, בעל המשמעות הגדולה ביותר לקביעת זהות ה"פרזיטים": האנשים שמתקיימים וחיים על חשבונם של אחרים.

בהקשר זה אומר ההגיון השמאלני כי חלק גדול מהמגזר החרדי איננו יצרני כלל כי הוא עוסק בתחומים הנגזרים מן ההלכה והמסורת היהודית, שהם בלתי יצרניים כמו לימוד, חינוך, ושירותי קהילה המיוחדים לעדה החרדית, החל מאספקת צרכי הכשרות, המשך במתן שירותי החינוך ובתי הדין הרבניים, הדואגים לעריכת קידושין, בריתות והסדרים משפטיים וכלה בשירותי קבורה. קל לראות איך – בגלל קיומה של אמונה שהענין הדתי אינו אלא שקר - כל השירותים המיוחדים הללו נראים לעין המתנגד למסורת כבלתי-נחוצים ולפיכך כל העוסקים בהם הם "אוכלי-חינם" ו"פרזיטים" החיים על חשבון הציבור החילוני, במיוחד אם וכאשר המשאבים שלהם הם נזקקים באים מקופת הציבור. אך מאידך די בבחינת סכומי העתק המוזרמים על ידי המדינה למערכות החינוך והתרבות של האזרחים החילוניים, לתיאטרונים, למוזיאונים, לאולמות הקונצרטים, להפקות הקולנוע, לאמנים וכיו"ב. בכל אלה ובנוסף להם קיימות הוצאות המיועדות לצרכיו הבלעדיים של הסקטור החילוני, שהחרדים אינם נהנים ממנו ואשר נתמכים על ידי כספי המדינה, הכוללים רבים מן השירותים הניתנים לקבוצות במצוקה, למשחקיות שכונתיות, לספריות ציבוריות ולפעולות כמו טיולים, סעד ותרבות המותאמות רק לצרכי החילוני. כל אלה מקיפים קבוצות אזרחים המסתכמות במספר רב – רב הרבה יותר משל החרדים - המנוהלים, מופעלים ומאויישים על ידי צבא רב ועצום של מקבלי משכורות ציבוריות, אשר היושר מחייב להעמיד את תרומתם אל מול זו של מקביליהם החרדים כדי לקבוע מי מבין שתי הקבוצות יצרני יותר.

כמעט למותר לציין כי כל ההצהרות המושמעות על ידי מתנגדי הדת, שמהן משתמע שגננת, אברך או רב חרדיים אינם יצרניים ואילו מקביליהם במוסדות חילוניים הם כן, איננה אלא בגדר השלכה סובייקטיבית מצידו של מתנגד לדת. אדם זה מחזיק באמונה שרק תפיסת עולמו, הרואה את המציאות כחומרנית, היא ריאלית – ואילו כל תפיסה אחרת, רוחנית, הרואה את העולם מנקודת המבט הדתית, שקולה לטירוף. ברוח אמונה זו רואה הוא את חיי בני המגזר הדתי כנעדרי משמעות או טעם. לכן הוא אינו מתעלם רק מתרומתם של יחידי המגזר החרדי אלא מעצם התפקיד המשמעותי שיש לשומר המצוות בישראל כמי ששומר על גחלת הרוח הישראלית המקורית. במיוחד במקרה של ישראל, התעלמותו של חלק מהמגזר החילוני מתרומתו של המגזר הדתי לרוחה, צביונה ועתידה של מדינת ישראל - ולו רק מהערך שמעניקה לה המסורת היהודית - אופיינית לאי ההבנה שקיימת במחנה זה לגבי התפקיד החשוב שממלא האדם הדתי בהגדרת תכניה של האומה ותכליתה.

ואין זה מקרי שאל מול התפקיד החשוב הזה של המחשת התוכן היהודי היסודי של המדינה, אשר המגזר הדתי-חרדי ממלא באופן מתמיד בעצם שמירת הערכים שלו ללא פשרות מאז קומה, ועל אף הקיפוח המשווע שהיא נוהגת כלפיו, מציגים דווקא הלא-דתיים את הבגידה הגדולה ביותר בישראל. דווקא אנשי הרוח שבהם, אשר במסגרת הסתתם הנחרצת כנגד המגזר הדתי מוקיעים תדיר את היותם של החרדים קוץ ונגע זר למדינה בשל אי השתלבותם במערכותיה ובאי הגנתם על ערכיה, מהווים את השדות שבהם צומחים שונאי ישראל באקדמיה, אשר עמלים יומם וליל להחריב את ישראל ולהכפיש את שמה בעולם. אין בשום מקום אחר בעולם דבר הדומה למפגן גדול זה של אי צדק שבו פועלים אלה הנהנים מכספי ציבור האזרחים נגד מדינתו של ציבור זה.

אבסורד דומה, המתרחש גם בתחום הכלכלי, זוכה לאי הבנה, התעלמות ואף הכחשה דומים מצד העולם החילוני; אל מול העובדה שהמתנגד לדת מן האקדמיה, האתאיסט השמאלני, נהנה ממימון שמן של משאבי ציבור (ואף אינו בוחל בתרומות המגיעות אליו מצד ארגונים אנטי-ציוניים) ואינו רואה שום בעיה מוסרית בהוקעתו את מדינת ישראל, את מתיישביה ואת ערכי דתם, עובדה היא כי המגזר החרדי, בנוסף לכך שהוא מקיים את עצמו בעבודה יצרנית קשה, יודע לדאוג לגיוס עזרה מגורמי חוץ. לפיכך, בצד הקשיים הכלכליים שיש למגזר זה כתוצאה מהפלייתו וקיפוחו על ידי הממשל המקומי, מצליח להוות אבן שואבת להשקעות חוץ המגיעות מקהילות וארגונים יהודיים-דתיים לצרכי עולם התורה. ביחד עם זה מהווה הצירוף של ידיעה על קיומן בישראל של ישיבות איכותיות עם הנהיה לארץ הקודש, המהווה ביהדות מאז ומתמיד עקרון יסוד מהווים גורם משיכה פעיל המביא לישראל מדי שנה יהודים מן העולם כולו, שגדול בהם חלקם של הצעירים הבאים ללמוד ולהתיישב במקום.

עבור כל אלה מהווה העובדה שישראל היא מרכז עולמי של הדת היהודית ענין המצדיק את השקעת משאביהם גם כבסיס לעתיד, מה שכולל, בצד תמיכה בישיבות, בבתי-כנסת ובצרכי הקהילות המקומיות גם רכישת נחלות, בתים וחזקות עסקיות. על רקע חוסר התמיכה בדת ואף ההתנגדות לה שקיימים בחלק מהציבור החילוני (לפחות בעיני שומרי המצוות), כל אלה מסתכמים, למעשה, בעובדת קיומה של תרומה עצומה לישראל מצד המגזר הדתי-חרדי – מה שמשמעו, במונחים כלכליים, גם זרימה מתמדת גדולה של השקעות מטבע זר ממדינות העולם המפותח. מדינת ישראל אשר מאז הקמתה נתמכת על ידי מימון המגיע מקהילות יהודיות בעולם איננה יכולה להפריד בין הענין הלאומי של תומכיה אלה לבין ענינם הדתי – או להכחיש את עובדת היות זיקתם לישראל קשורה להבנתם את ישראל לא רק כמדינת היהודים אלא כמדינה שבה מתקיימת הדת היהודית בגאון.

מכל זה עולה שבניגוד לתדמית הלא-יצרנית שמנסים גורמים המתנגדים לדתיים ליצור להם, המגזר הדתי בכלל והחרדי בפרט מקיימים פעילות המכניסה למדינה משאבים רבים. בהקשר זה, יש עוול גדול לא רק בהצגתם לציבור החילוני כגורם בלתי מועיל, אלא גם בקיפוחם התקציבי ובמסע היסורים שהם צריכים לעבור בכל פעם שבה הם תובעים לא יותר מאשר מגיע להם בתוקף זכויותיהם האזרחיות. למעשה אין הצדקה אמיתית לכך שבני המגזר החרדי מקבלים מן המדינה בתמורה לתרומתם הרבה פחות ממה שמקבל המגזר החילוני. ודי היה בהיבט זה כדי לשנות לגמרי את תפיסת האיזון שיש לציבור לגבי מי שמעניק את המשקל הגדול האמיתי לקיומה של המדינה, אך יש סיבות פוליטיות להימנעות אמצעי התקשורת הממלכתיים מסיפוק מידע זה לציבור.

כפי שצוין לאחרונה על ידי מביני דבר, הצליחה ההסתה האחרונה של הממשל, התקשורת ומפלגות השמאל נגד המגזר החרדי להביא להסטת הציבור מלהתמקד בהצבעה על התקציב העתידי של מדינת ישראל. זו עלולה להיות אחת הדרכים שבה ההסתה נגד החרדים מהווה מכשיר מסורתי בידי השלטון כדי להסיט באמצעותו את תשומת לבו של האזרח הישראלי מאוכלי החינם האמיתיים שחיים על חדבונו - האלפים הרבים של אנשי הממשל המאיישים מסגרות פקידותיות בלתי יצרניות בפועל, שכל תפקידן מסתכם בשליטה ופיקוח על אזרחיה היצרניים של המדינה.

בשל היות מדינת ישראל וחוקיה כאלה הפוגעים בכלכלה החופשית באמצעות כפיה, רבים מפקידיה ממלאים תפקיד שהוא גרוע יותר מחוסר יצרנות: הפרעה ליצרנות. אוכלי חינם אלה אינם מסתתרים במחתרת אלא נהנים ממשאבי הקופה הציבורית בכל אתר הקשור לממשל. תקציבים גדולים מועברים בקביעות לפקידות זו, הקיימת במשרדי הממשלה והכנסת, בצמרות ההנהגה של המפלגות השונות ובמסגרות הרבות של השליטה המוניציפלית על ציבור האזרחים בעיריות, במועצות המקומיות, בהסתדרויות, בארגוני עובדים, נשים, ילדים ומה לא? ואף כי יש בכל אלה נותני שירותים של ממש, חלק גדול מהם לא רק שאינם מייצרים ערכים שניתן לאכלם, לגור בהם או ללבשם אלא שהם נהנים מהם בשל ביזת יצרניהם, המאפשרת את משכורותיהם. כאמור לעיל, אלה האחרונים אינם רק לא יצרניים ואוכלי חינם אלא כאלה המפריעים ליצרנות האמיתית של השוק החופשי. מספר החרדים הנמצא בכל המערכות הללו בולט בקטנותו ביחס לחילוניים, מה שממחיש את הימנעותם הטבעית של בני המגזר מפרנסה שאיננה מבוססת על עבודה אמיתית.

הציבור החילוני, המוצג כחותר לחופש בשל שאיפתו להקטנת מעורבות הדת בחייו איננו מכיר בכך שהכפיה החוקית-שלטונית שקיימת בישראל זרה ליהדות ויובאה אליה על ידי חילוניים. מבחינה זו, אף כי כדאי שמנהיגי היהדות הדתית יימנעו מחקיקה דתית שתיצור מעורבות גדולה בחיי אזרחי ישראל אשר אינם מעונינים בה, גם הם – כמו כל אדם יצרני שהשלטון כפה עליו חובות - נמצאים במילכוד שהוטל עליהם על ידי השלטון החילוני. שלטון זה הצליח כבר מאז קום המדינה לאכול פוליטית את עוגת החרדים ולהשתמש בה לצרכיו: מחד הוא מקפח אותם משאבית, מנצל אותם כדי לתרץ את מחדליו הפוליטיים באמצעות הסתה נגדם ומאידך הוא מציג עצמו כמגינם בכך שהוא מייצג (קבל העולם בכלל והעולם היהודי בפרט) את הענין היהודי.

מסורת הוקעת בני המגזר החרדי בישראל כ"פרזיטים" היא כה עמוקה, שניתן לראות את שרשיה עוד לפני קום המדינה בדרך שבה נגזלו על ידי השמאל דאז כספי התרומות שנאספו בחו"ל כדי לפצות את אחרי הטבח בחברון את ניצולי הישיבה המקומית, שרבים מתלמידיה הגיעו מארה"ב. כשבכירים במשרד הבטחון מכריזים בימינו כי "מי שאינו משרת בצה"ל לא ראוי לכסף" כדאי שנזכור כי המלה "צה"ל" איננה מעניקה אוטומטית תואר של גבורה, בדיוק כמו שאמירה "חרדי" איננה פוטרת איש מתשלום מסים. כאזרחים, נתקדם כולנו כשנבין כי בין האלפים הרבים של הפנסיונרים העשירים של צה"ל והאוניברסיטאות בישראל, יש רבים שלא רק שמידת יצרנותם נתונה בסימן שאלה אלא שיש מקום להניח שבמסלול חייהם פעלו רבות נגד עניניו של העם היהודי, מה שעושה אותם לגרועים מ"אוכלי חינם"...