נצחון הכוח

                 נצחון הכוח

    מפולת הרוח בישראל

כפי שעומדים הדברים היום, נראה שעם ישראל אימץ מחדש את ההתייוונות שאותה דחה בימי השלטון היווני תחת הכותרת "דמוקרטיה", שהפכה לאליל העת החדשה; דבר זה מתרחש עם התקרב מערכת הבחירות לשיאה, ורבים בישראל נסחפים באירוע הקרוי "חגיגת הדמוקרטיה". אך ביחד עם העובדה שרבים רואים בדמוקרטיה ביטוי של קידמה, המציין את היותה של ישראל ארגון פוליטי נאור, מציין קיום הבחירות בישראל נקודת שפל לאומית: את תהליך התדרדרותו של עם ישראל למצב שבו נוטש הוא את יכולתו הרוחנית; אם במשך דורות בחר העם את מנהיגיו על פי קנה מידה של איכות, עוצבה דעתו מחדש במדינת ישראל שבה, ברוח הדמוקרטיה, חונך הוא להשליך את יהבו על כמות.

בימינו אלה, שבהם נקבעים יחסי הכוחות בפוליטיקה הישראלית לפי מספר המצביעים ולא לפי ערכים של אמת, צדק ומוסר, מבטאת דווקא הדמוקרטיה בישראל את ויתורו של העם היהודי על ייחודיותו בין העמים ואת הסכמת אזרחי המדינה לכך שקנה המידה שלפיו יבחרו את מי שינהיג אותם ויקבע עתידו של העם יתבסס על כוח ולא על רוח.

ילקוט הכזבים שכפה החינוך הממלכתי על אזרחי המדינה הכיל, בין היתר, את הרעיון שהדמוקרטיה היא ביטוי מושלם של החירות ושכל משטר זולתה אינו אלא דיקטטורה (כפי שיכולים אנו ללמוד ממשטרי מדינות ערב שבשכנותינו). מאז ימי ילדותנו שמענו על קיומם של מאבקי קבע בהווייה האנושית, כמו אלה הניטשים בין הכוח למוח, בין הגוף לשכל ובין הכמות לאיכות. את אלה למדנו לראות  כעימותי יסוד שכל אדם נדרש לבחור ביניהם בחייו. בישראל, הגיע בימינו העימות בין הכוח למוח בדיוק לנקודה שאותה ניבאה הבדיחה הישראלית שכולנו הכרנו מהזמן שבו היתה זו מוגשמת כששירתנו במוסד הקרוי צה"ל: "מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח"...

כשהיינו חיילים צעירים ראינו מסביבנו בהתנהלות הצבא את קיומן של כל צורות הטפשות, חוסר המחשבה והזלזול האפשריות כשהן שולטות באחראים על מציאות חיינו בתוקף קיומו של חוק שירות החובה; חוק זה, שכבל אותנו כבר בגיל 18 לממסד העריצות של מדינת ישראל, חינך אותנו כבר אז להכיר בעובדה שלמעשה אנחנו עבדים המשרתים אדונים שנכפו עלינו בתוקף היותם בעלי סמכות חוקית, שכל ערעור על הוראותיהם יגרום לנו נזקים קשים. כך, כבר אז הבנו כי לפעולת הרוח שלנו אין תפקיד משמעותי בבחירת בני האדם שיחליטו מה נעשה בחיינו ולמעשה שומה עלינו להיכנע לסמכותם של עריצים קטנים אלה שיש בכוחם להחליט אם נחיה או נמות.

אם היינו שואלים אז את עצמנו מה, בדיוק, הוא מקור סמכותם זו ושליטתם בחיינו לא היינו מקבלים תשובה שמבוססת על נימוק רוחני, כמו היותם בעלי ערכים, כישורים שכליים, שיפוט טוב של תנאי מציאות או הבנת רוח האדם. במקום זה סיפקו לנו נימוקים של סמכות המתבססת על חוק שלטוני. מאוחר יותר הבנו כי מדינת ישראל פעלה כך, למעשה, מימיה הראשונים כשהיא מסתפקת בציותם של אזרחיה לחוק לא מתוך הבנה אלא מתוך חשש מעונשה. יכולת חווייה זו הפכה אותנו לא רק לצייתנים ולנאמנים לבני אדם זרים לנו, אלא גם להכרה כלל-אזרחית בכך שאין אנו מתבקשים לחשוב כלל אלא רק לסור למהותו של הכוח המתבטא בהוראותיהם של שליטינו.

כך, כבר בשירות הצבאי שלנו למדנו להבין כי השלטון במדינת ישראל אינו רואה את אזרחי ישראל כמהויות של רוח אלא של כוח – וככאלה הוא מצפה מהם לציית רק לכוחו העולה עליהם מבלי להעריך, לשפוט או להצדיק את מניעיו, נימוקיו וחוכמתו. כך לומד כל אזרח ישראלי לתפוס את עצמו ככוח אחד מני כוחות רבים, ואת המתרחש במציאות החברתית שלנו כמלחמה כוחנית, אשר בכל חלק העולם המפותח יחסית היא מתבטאת בשיטת השלטון הקרויה דמוקרטיה, המבוססת על נצחון הכמות המספרית והכוח. משמעותו המעשית של הדבר היא שבחברה הדמוקרטית הדבר הנכון, הצודק והמעשי ביותר נקבע בעיקר לפי המחנה שכמות כוחותיו עולה על זו של המחנות האחרים.

מנקודת מבט שכלתנית יש דרכים רבות ושונות לראות את התפשטות הדמוקרטיה בעולם, ובראשן את עליית כוח הכמות על פני האיכות, כלומר את נצחון הכוח האלים על כוח המחשבה והשכל, או נצחון הכוח על הרוח. מנקודת מבט יהודית, מהווה הדמוקרטיה שיבה אל תרבות יוון, שהיא מקורו של המושג, ולמעשה נצחונה של ההתייוונות על תרבות ישראל אחרי למעלה מאלפיים שנה שבהן נדחתה על ידה. אימוצו של העולם בעידן החדש את הבחירה הדמוקרטית (שגם ביוון העתיקה לא היתה שיטת משטר כוללת) היה, אמנם, שיפור של המלוכה הכוחנית שהיתה נהוגה בעולם ה"ישן", אך היוותה פיגור ביחס להנהגת העם היהודי. ואף על פי כן, מתוך התעלמות וחוסר הערכה של הקידמה והעליונות האופייניות לדרך שבה בוחר העם היהודי במנהיגיו, בחרו מקימי המדינה לבסס את מדינת ישראל על רעיונותיהם וחוקיהם של העמים הנוצריים שבעולם המערבי.

בחירה זו הבטיחה את נצחון הכוח כאשר העניקה לכמות את הזכות לקבל עליונות על פני המיעוט – ולא פחות מזה את מחיקת כל מסורת ישראל הנוגעת לשלטון המתאים לעם. כתוצאה מכך די היה בכמה עשרות שנים של משטר דמוקרטי כדי לנפות בקפידה את הציבור היהודי שמצא דרכו לארץ ישראל מכל סממן של בירור תבוני ביחס למנהיגות שבה הוא מעוניין. אחרי הזמן שחלף מאז הקמת המדינה על ידי בנים הזרים למסורת ישראל, אין חלק העם היהודי שחי בארץ ישראל שומר יותר אמונים לערכי הרוח היהודית והאנושית אלא מסתפק בעליונות הכוחנית שתכריע למי יינתן השלטון במדינה.

במקום איכות של אמת, צדק והגיון נוטה הישראלי, אחרי שלושה דורות,  לבחור ברעיונות שטחיים על יסוד מאבק כמותי בין מחנות, כאילו זה יעניק לו חיים טובים יותר ובעיקר את מה שחיוני לאדם הנבון: החירות. אלא שמאז קום המדינה אין חלום תעתועים זה מתגשם.

אחרי דורות רבים שבהם היה העם היהודי מונהג בכל קהילותיו הפזורות ברחבי העולם על ידי שיטה מתקדמת אשר קבעה את מקומו של אדם בהיררכיית ההנהגה החברתית על פי כישוריו הרוחניים, שהיוו בנין תלפיות שיסודו בתבונת-על המתרוממת לגבהים של יכולת שימוש בתודעתו, המגיע לשיאה ביכולת שיפוט ותכונות הערכה המייצגות את הנאצל ביותר בעולם האדם, הגיע, תוך זמן קצר ביחס של פחות ממאה שנה, העם היהודי – במיוחד בחלקו שבתחום מדינת ישראל – לשפל שבו מחלקים בניו את סמכויות המנהיגות ביניהם על יסוד נחות של שטחיות המונית.

השיטה הדמוקרטית שהופעלה באורח דוגמטי וכוחני על ידי מדינת ישראל, נכפתה על העם היהודי בארצו לאחר שבמיוחד החלק החילוני שבו הוטעה להניח שיש בה צד שווה ערך לחוכמה, אף שרמת הפעלתה הרוחנית את האדם בעולם עדיין לא הוכיחה הישגים איכותיים בתחום המנהל. בינתיים, שומרים בוחרים רבים בינינו את זכות הצבעתם רק כדי לשמור על שארית זכויות האדם שלהם, אך מבלי להאמין כי זו תקנה להם חיים טובים...