טרור
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1054
טרור
איסטרטגיה וטקטיקה
המושג "מחבל" אינו מהווה תרגום נכון ל"טרוריסט", שכן בזמן שהחבלה מתארת את גרימת הנזק של איש הטרור, שבא לידי ביטוי בעיקר בחומר, המושג "טרור" משמעו הטלת אימה, שהוא רוחני ביסודו ונוגע לאפקט הפסיכולוגי, שהוא מה שמבקשים להשיג הארגונים העוסקים בטרור. מבחינת ארגונים אלה, הטרור הוא מתקפת החוד של מלחמה פסיכולוגית, כזו שיכולה להשפיע על רוח האויב, להחלישו ולפורר את כושר התנגדותו.
במובן זה ניתן לראות איך הצליח הטרור במשימתו העולמית דרך הפשרות הרבות והמגוונות שהוא מצליח להשיג ממדינות החזקות ממנו בהרבה מבחינה צבאית.
לכאורה, הצליחה איסטרטגיית הטרור, אך במקרה של הטרור המוסלמי, זה שמהווה בעולם של היום גורם המאיים על התרבות כולה, היה הוא כבר לתפישת עולם, אשר המחזיקים בה אינם רואים מעבר לה, אלא תופשים את עצם קיומה כמטרה בפני עצמה. איש הטרור המוסלמי של היום – התוצר של שטיפת מוח בת עשור לפחות - הוא אדם שבמונחים קדומים "כרת ברית עם השטן": המחבל של היום (איש הטרור) הוא כבר אדם שחיים אנושיים רגילים אינם מהווים עבורו כל ערך משמעותי ולכן הוא אינו מכוון אליהם כאל מטרה סופית. ככזה, הוא מהווה סכנה קיומית גדולה לכל אדם שאינו מחזיק בעמדה זו – ושומה על התרבות האנושית לפטור את עצמה מעונשו.
מבחינה זו מהווים אלה העוסקים בהצגתו של איש טרור זה כלוחם בעל תכלית לגיטימית – כמו מי שמנסה להשיב נכסים גזולים או אף כלוחם למען חופש – משתפי פעולה עם הפשעים שיוזם אדם כזה נגד האנושיות.
הדבר שהוא, אולי, החמור ביותר בהקשר של מפעל הטרור הוא היותו יוזמה התקפית, המציבה את הנפגע ממנו – במיוחד אם הוא נרצח – בעמדה של חוסר אפשרות לפעול. חוסר אפשרות זו איננה כורח המציאות אלא תוצר של אידיאולוגיה מערבית שאינה מרשה לקרבן הטרור הפוטנציאלי ליזום את מניעתה של פעולת הטרור ואף מקשה עליו להגיב כלפי פעולה כזו כראוי. למעשה, המוסר השולט היום במערב, אינו מאפשר לאויב הטרור ליזום את השמדתו המלאה בפעולת מלחמה, בשל הסכנה שבכך ייפגעו בני אדם שלהגדרתו הם "חפים מפשע" אפילו אם הם משתייכים, מעשית, לאוכלוסיה שממנה מופק הטרור.
למעשה, מנצל הטרור את חולשת המערב, שמתבטאת היום בדחיקתו של המחזיק באידיאולוגיה הרשמית שלו לפינה הדחוקה של היתר פעולה רק כתגובה להתקפה; עקרון התגובתיות, שעליו מתבסס הממשל בפעולתו נגד הטרור, אומר שאף אם יגיד הצד המותקף את המלה האחרונה, יהיה הטרור תמיד זה שיאמר את המלה הראשונה.
כאמור לעיל, טרור הוא הפחדה. מנהיגיו של הטרור המוסלמי יודעים שלא יכניעו את ישראל – או את ארה"ב – על ידי פעולה בודדת או אף על ידי רצף פעולות שבהן ייהרגו מאות או אלפים, כי הריגה, כשלעצמה, איננה בעלת שום משמעות איסטרטגית. אך ההפחדה כן – ותוצאת הדבר היא פשרה וכניעה לטרור, שמתבטאת, קודם כל, בהבלגה ואחר כך בקבלתם של המחבלים הרוצחים הסכמה ולגיטימציה.
המקרה החמור ביותר של כניעה לטרור מתרחש סביבנו, כאשר בלחץ אומות העולם ניתנים לפיקציה הפלשתינית משאבים ועצמאות שלטונית המאפשרים לה להפעיל טרור מקומי תמורת הבטחה עקרונית להפסיק פעילות זו במרחב הבינלאומי. אך עובדה היא שההערכה והפרסים היוקרתיים שקיבל יאסר ערפאת באוסלו – וזרם המשאבים האינסופי שנשפך לכיוון ארגוני הטרור – אינם בולמים את תנופת הטרור. אין כמו עובדה זו כדי להוכיח כי גם אם נראה הטרור בתחילת הדרך כטקטיקה, הוא למעשה חסר איסטרטגיה.
אם בכלל יש כזו, נראה שמטרת איסטרטגיית הטרור איננה אלא המשך הטרור. למעשה, עצם העובדה שהטרור ממשיך להתקיים כמדיניות פעילה מאז הסכמי אוסלו ועד היום מצביעה על כך שמבחינת אלה הנוקטים בו מדובר בתפישת חיים קבועה ולא במהלך בעל מטרה מודעת שבהשגתה הוא מסתיים. מלחמתו של הטרוריסט איננה מהווה תפישת אחיזה כזו או אחרת המקדמת את עניניו של הלוחם, כמו שיפור מצבו החומרי או, כמאמר המיתוס המזרח-תיכוני, השבת האדמה שנגזלה ממנו.
בהקשר זה, יוצרים ארגוני הטרור, בין אם הם נלחמים בישראל או במדינה תרבותית אחרת, את הרושם שלפי אמונתם הרי בחברה האנושית האלימות הקשה היא הדרך היחידה שנותרה לפני אדם החפץ בצדק – וכי באמצעות רצח בני אדם חפים מפשע ניתן להשיב רכוש גזול. בפועל, מהווה עמדה זו הכחשה של הישגי האנושות ומעידה על עצמה כעל פיגור תרבותי בן דורות. ואין זה משנה אם עמדה זו היא תוצאה של בורות "טבעית" או של חינוך פעיל - בכל מקרה, נמצא המחזיק בה מחוץ לתרבות האנושית במובנה הנאור, המתקדם, שלפיו פתירת סכסוכים צריכה להיעשות בדרכים של הידברות.
אך בדרך תמוהה כלשהי, נראה כי איש הטרור, שעל פי מעשיו מוכיח, כאמור, כי החמיץ שלב התפתחות תרבותי חיוני, הוא בכל זאת פיקח מספיק כדי לייצר בתוך המדינות שאותן הוא מתקיף – וישראל בתוכן - משתפי פעולה המציגים את עמדתו כשואפת להידברות. בהקשר זה, אחת מהאיסטרטגיות המתוחכמות שמופעלות על ידי תומכי הטרור בימינו היא דחיפתם המתמדת של קרבנותיו להידברות עימו, בזמן שאופיה האלים של פעולתו מעיד על כך ששום הידברות עימו לא תצלח לאורך זמן. בנוסף לכך יש לציין שמבחינת הטרור המוסלמי עולה כי אף במקרה הטוב, מעורבותו בהסכמי שלום איננה אלא מהלך טקטי זמני באיסטרטגיה כוללת שמטרתה (המוצהרת) נצחון מלא וסופי בצורת כיבוש העולם. למותר לציין כי בלי קשר למידה המפוקפקת של הצלחת דבר זה, אסור לשתף עימו פעולה.
כדי לקדם את מטרותיהם, נוהגים תומכי טרור להצהיר כי לא ניתן למנוע אותו, והם משקרים במיוחד כאשר הם אומרים גם שלא ניתן לנצח אותו. הדבר מעיד על חולשתם הרעיונית והמוסרית גם יחד, כי השמדת אויב או חיסול איום חיצוני אינם דבר חדש בהסטוריה – והסיבה היחידה שמחלישה את יכולת ההתמודדות של החברה התרבותית עם הטרור, שאינו אלא ברבריזם עכשווי, היא ההצדקה שנותנים למעשיו בוגדים אלה מבית.
טראגי הדבר שמה שקושר את ידי אלה המסוגלים להילחם בטרור הוא דווקא הכרתם בחשיבותו העקרונית של המוסר, אך יחד עם זאת החזקתם במוסר מוטעה. זה, המוצג כאנושי, תופש את האוכלוסיה תומכת הטרור כלא-אשמה בתוקף היותה בלתי פעילה מבחינה טקטית. אין זה מקרי שברוח דומה תופש איש המערב את איש הטרור כאדם אנושי במובן המלא של המושג, כלומר כמהות הפועלת למען חיי אנוש. יותר ויותר נראה שכדי לטפל כראוי בטרור יש צורך להיפטר מהמיתוס הגורס שמדובר בחלק מאיסטרטגיה תכליתית. כפי שהוא פועל בימינו, ניתן, במונחים של מדע הנפש, להגדירו רק כשגעון.