לגופו של יחיד

לגופו של יחיד

מה שבין הפרט לכלל

דרישות השכל והתבונה לפתרון בעיות מתבססות לרוב על דיון לגופו של ענין. יישומו של אותו עקרון לסוגיות החברה אומר שיש להשתדל ולהביא כל בעיה חברתית מורכבת, הנוגעת למספר אנשים גדול, לדרגה של טיפול ברמת הפרט, כלומר זו של האדם היחיד.

מסקנה יסודית זו היא העומדת גם ביסודם של מרבית הדיונים הנערכים בבתי המשפט; אלה בוחנים בדרך כלל את מצבו של אדם יחיד הנתבע בנושא כלשהו, כאשר ענינו הפרטי נבחן מכל ההיבטים האפשריים כדי להגיע להחלטה הטובה ביותר. אך דבר זה, המקובל בעולם כולו כדרך הטובה להתקרב באמצעותה לפסק דין של צדק בבית משפט, מושלך הצידה כשנציגי הציבור אמורים לקבל החלטות הנוגעות לכלל הציבור בבית הנבחרים.

כשמדובר בהחלטותיהם של הפוליטיקאים – ובמיוחד לאלה הנוגעות להגדרת חוקים וכללים שהציבור אמור להתנהל על פיהן – כבש את ההנהגה הרעיון שניתן לבצע החלטות הנוגעות לחייהם של בני אדם רבים באופן כוללני וגורף, המתייחס לקבוצות בני אדם שלמות באופן בלתי מציאותי, כאילו היו עדרים עדרים או תוצר המוני זהה שיצא מפס ייצור תעשייתי המוני. כשהם מונעים ברוחו של רעיון הבל זה מנווטים בני אדם רבים את עניניהם מתוך התייחסות רשלנית ומזלזלת לגופו של יחיד, אך מתוך כבוד ויראה לכלל.

יש המנגדים, בהקשרים שונים, את עניניו של הפרט למול עניני הכלל החברתי. בנושא זה קיים הרגל לראות את עניני הכלל כקודמים לעניני היחיד. הרגל זה נובע כנראה מהנחה חשבונאית-כמותית ביסודה, הרואה שני בני אדם כבעלי ערך גבוה יותר מזה של אדם אחד – וקל וחומר כשמדובר בחברה שלמה. לאור רעיון זה הם דורשים מהפרט לכפוף את עצמו אל מול דרישות הכלל מבלי לשים לב לכך שגם החברה איננה אלא מכלול של פרטים ושהצדק הטהור אינו מעדיף כמות על איכות, שלא לדבר על כך שהמנהג להגן על זכויותיהם של המיעוטים הוא הוא המבטא את השאיפה שלא לתת לרוב לכפות את עצמו על קבוצה קטנה ממנו – וקל וחומר על היחיד האנושי.

אך בחברתנו, על אף שגופות היחידים הכלולים בה הם הגוף היחיד שיש להתחשב בו מבחינת הצדק, ניצח המושג המופשט של הכלל את הפרט ומבחינת תודעת הציבור הצליחה הקבוצה לגרש את היחיד מן הבימה הציבורית תוך כיבושה של זו לטובתה.

התוצאה היא עלייתן בחברתנו של קבוצות לחץ רבות המייצגות ערכים של הפרט, כאשר השותפים בהן מניחים כי בשל עליונותה של הקבוצה על היחיד תהיה הקבוצה בגדר גורם משכנע יעיל יותר מיחיד כלשהו. בהתאמה לכך אנו עדים בימינו למצב שבו כל מי שחש נפגע בזכויותיו או שיש לו רצון לפעול למען ענין פרטי כלשהו, מחפש אחר אפשרות להקים, לצורך הענין, קבוצת פעולה. לקבוצה, יודעים היום, יש מקום מכובד יותר משיש ליחיד. לאור זה יש בבית הדין הציבורי התייחסות רצינית יותר כלפי נציג ארגון האופים מאשר לבעליה של מאפיה פרטית, שלא לדבר על נשים, נכים, פועלים וכיו"ב, המוצאים לנכון להלביש את בעיותיהם הפרטיות בלבוש קבוצתי כדי להשיג את פתרונן.

אך בשל היותו של פתרון אמיתי לסוגיה העוסקת בד' אמותיו של היחיד מותאם לגופו של היחיד, אין בכוחה של הצגה של בעיה פרטית כבעיה כללית כדי להשיג צדק אמיתי. דבר זה משמעותו שהצגת בעייתו של הפרט בעטיפה קבוצתית אינה יכולה, גם במקרה הטוב ביותר, להשיג הרבה יותר מהעלאת מודעותו של הציבור. במובן זה יש, אולי, בהצגת בעיה פרטית בתלבושת של בעיה קבוצתית משום קידום של הטיפול בה, אך כדי שהטיפול בה יהיה יעיל הוא יהיה חייב לפרוט אותה – להביא אותה לדרגת קיומה בעולמו של הפרט המסוים או בעולמם של הפרטים המסוימים שבהם נוגע הדבר.

זה כנראה יקח עוד זמן רב עד שכל יחיד יוכל להביא את תביעותיו האישיות לטיפול מקצועי במשרד ציבורי ולקבל התייחסות רצינית על אף שהוא "רק" אדם אחד. לפני כן תצטרך החברה לעבור שינוי בראיה הכללית השלטת בה לגבי עולמו של היחיד. זה יקרה כאשר יובן שקיומו של הכלל כמהות הוא דמיוני בלבד, ומה שקיים במציאות באמת הוא היחיד.

נתונים נוספים