תוקפנות ישראלית?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1600
תוקפנות ישראלית?
לאחרונה מביעים גורמי חוץ שונים שלילה כלפי מה שמכונה על ידם "תוקפנות ישראלית".
הדבר קיים באופן מפורש ומוצהר בהתבטאויות נציגי האו"ם ושרי חוץ למיניהם, המגלים יחס שלילי כלפי ישראל – אף כי לרוב ניתן למצוא אותו נרמז בהתבטאויותיהם של גורמים הנחשבים לאובייקטיביים יותר, כמו דוברי משרד החוץ האמריקני, התובעים מ"שני הצדדים" לקיים את התחייבויותיהם...
ראייתה של ישראל כתוקפנית או כמשתווה מוסרית לאויבותיה נובע, ללא ספק, מכך שבשנים האחרונות איבדה מדינת ישראל הרבה מגובהה המוסרי בעיני העולם. ירידתה בהקשר זה היא תוצאה ישירה של רשלנות, באשר אחד ממחדליה הגדולים ביותר של מדינת ישראל הוא ההסברתי; למעשה, לאורך כל שנות קיומה ישראל לא פעלה די כדי להבליט בדעת הקהל העולמית את עובדת היותה הצד המוסרי והצודק בסכסוך – ואת פשעיהם החמורים והמתמידים של אויביה, אשר מיום קומה לא הפסיקו לפעול למען השמדתה.
אויבים אלה, בניגוד לישראל, הפגינו, במיוחד בדור האחרון, יעילות גדולה בניצול דעת הקהל לטובתם, תוך הצגת ישראל כצד התוקפני בסיפור. דוגמה עכשווית לכך באה לידי ביטוי במה שהוא אחד מנצחונותיהם המובהקים של הפלשתינים בדעת הקהל העולמית: כאמור לעיל, זוהי הצלחתם לשתול בתקשורת את הביטוי "התוקפנות הישראלית".
ואין כמעט צורך לבטא את המידה שבה ראיית ישראל כאשמה במלחמה מנוגדת לעובדות המציאות, שכולן, מהחל ועד כלה, מציגות את מאבקה של ישראל כהתגוננות מפני התקפתן היזומה של ארצות ערב. אין ספק שכדי להביא למצב שבו נתפשות פעולות ההגנה העצמית של ישראל והיהודים באיזור, שהתחילו עוד לפני קום המדינה, כ"תוקפנות", היה צורך במשימה ארוכה ולא פשוטה של שטיפת-מוח שבוצעה בעולם על ידי הערבים ושותפיהם במשך יותר ממחצית המאה.
וכל זאת נעשה תוך כדי אי התייחסות לכך שהמושג "תוקפנות", המייחס לישראל האשמה חסרת-יסוד, הוא תרגיל לשוני מתוחכם, שמתחמק מאמירה מוסרית משמעותית; "תוקפנות" הוא מושג המתייחס לאפיון של דרך פעולה ולא למעמדה המוסרי המפורש. הוא אינו מתייחס לאשמה או אחריות אלא למה ש"מתאים" לאי מוסריות. המשתמשים במושג זה, במיוחד בהקשר של ישראל, מאשימים אותה אך ללא האשמה מוגדרת וברורה.
אך, כאמור, הצלחה זו של הערבים איננה רק תוצר פעולתם שלהם או של שופרות התעמולה התומכים בארגוני הטרור; למעשה, לאפשרות תפישת פעולותיה של ישראל בעולם כ"תוקפנות" תרמה ישראל עצמה, בכך שנמנעה מלעמוד בתקיפות על העובדה שכל הפעולות שנקטה כנגד אויביה – כולל אלה שבהן ניצחה אותם – היו כאלה של הגנה עצמית מובהקת.
עובדה משלימה לכך, אשר גם אותה לא הבליטה ישראל בצורה מספקת, היא שאת כל פעולות המלחמה של הערבים נגדה ניתן לסכם לא רק כ"תוקפנות" אלא ממש כפשעים, החמורים עד כדי כך שאם הם מתבצעים על ידי אדם יחיד בחברה תרבותית, היה הוא מוצא את עצמו מהר מאד בבית אסורים, אם לא במקום גרוע יותר.
את שני אלה – את מוסריותה של ישראל המתגוננת ואת פשעיהם של אויביה כנגדה – לא הציגה ישראל כהלכה במשך כל שנות קיומה. במיוחד על רקע העובדה שאויבי ישראל לא פסקו מעולם מלהציג את פעולות ישראל כפשעים חמורים, מהו היסוד האפשרי למחדל המשווע הזה של הישות הישראלית?
מקורו של חלק ממנו לפחות נובע מהסברה שאין טעם מעשי ב"תעמולה" מסוג זה.
כנראה שאלה מפקידי מדינת ישראל האחראים על ההסברה הישראלית בעולם אינם רואים שום תועלת מעשית בהצגת צדקתה המוסרית של ישראל. השקפה כזו, שיכולה להיתפס כביטוי של גישה פוליטית מעשית, מבטאת בפועל התעלמות מהמציאות הפוליטית העולמית. גישה זו, אשר רבים רואים כמתקדמת ומודרנית, נובעת מהסברה שאין למוסר תפקיד מעשי בפוליטיקה העולמית העכשווית.
בהתאמה לגישה זו, נשמע לעתים קרובות ברמה קול נהי המבכה את "אבדן המוסר" בעולמנו, אך בניגוד לכך, זוהי עובדה בעלת חשיבות מכריעה שהעולם מעניק משקל גדול בהחלטותיו להיבט המוסרי של ההתרחשויות הפוליטיות.
למעשה, המוסריות היא הכוח הגדול ביותר הקיים מאחורי ההחלטות המשמעותיות ביותר בעולם הפוליטי; זוהי העובדה הקובעת יותר מכל – ולכן גם מסבירה – את מה שמאפשר היום למדינאי העולם המערבי לתמוך פוליטית, צבאית וכלכלית בארצות ערב. מדינאים אלה, היוצאים היום נגד ישראל ותומכים, לעומת זאת, בערבים, לא היו מעיזים לעשות זאת אם לא היו משוכנעים שישראל היא הצד הלא מוסרי בעימות.
מכיוון שיש גבול למידה שבה ניתן להציג את ישראל המתגוננת כזו שיזמה את המלחמה, מוכנס לתמונה התעמולתית מושג כמו "תוקפנות"; מושג מסוג זה מצייר את אופי האירועים בצורה שהופכת אותו לחשוב יותר מאשר תכנם העובדתי; כשישראל נתפשת כ"תוקפנית", נראית גם פעולת התגוננות תגובתית שלה, מכיוון שהיא נעשית על ידי טכנולוגיה צבאית מתוחכמת כנגד ילדים מזויינים באבנים, כבלתי מוסרית. מתוך הבנת התביעה השויונית של תפישת המלחמה הנוצרית, השולטת במערב כבר מאז ימי הביניים, דואגת התעמולה הפרו-ערבית לחזק את תדמיתה הלא-מוסרית לכאורה של ישראל במערב על ידי הדגשת ההיבטים הלא-שויוניים בין צה"ל המתקדם טכנולוגית לבין הכוחות הפראיים באופיים הניצבים נגדו. הצגת עליונות ישראלית זו על ידי האויב מתעלמת כמובן במפגיע מאי השויוניות של יחסי הכוחות באיזור שבו ישראל אינה אלא ננס אל מול האויב הענקי. כך, במלחמה על מעמדה המוסרי מתדרדרת ישראל מהפסד אחד למשנהו, כשהיא מוצגת כצד החזק הנלחם בחלש. וכל זה נעשה מתוך התעלמות מהנושא הראשי הקובע את מידת המוסריות במלחמה והוא התשובה על השאלה: מיהו זה שפתח בה?
ועל כן שומה על ישראל להשיב מלחמה שערה ולהציג את מוסריותה כחד-משמעית וחד-צדדית; לישראל אסור לפחוד מן ההשלכות הפוליטיות המעשיות של אמירה מסוג זה, המתחילות בכך שמודעות לאי המוסריות של אויבות ישראל תציג באור לא מוסרי את כל המסייע להן. אך בעימות בעל אופי מוסרי כזה שמהווה המלחמה בין ישראל לאויבותיה אין דרך אחרת. בהקשר זה כדאי שהמהלך הראשון של ישראל יהיה לשים סימן שאלה גדול בסופו של כל איזכור שלה כ"תוקפנית", כדלקמן: "אני תוקפנית?" ולתבוע בעוז מאלה שמגלים תוקפנות כלפיה: "תוכיח!"