תקשורת כאילו חופשית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1752
תקשורת כאילו חופשית
אחד מהדברים המדהימים במדינת ישראל הוא העובדה שעל אף שהיא שולטת בכל היבטי החיים של אזרחיה, היא מצליחה להציג כלפי העולם תדמית של מדינה חופשית.
אם אכן נובע הדבר רק מכך שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ייקבע הדבר במחקר בלתי תלוי, שגם אם ניתן יהיה לבצעו בישראל, יהיה קשה עוד יותר להביאו למודעות הציבור, בדיוק מכיוון שהשליטים בתקשורת לא יתמכו בשום צורה בפרסום מסמך מסוג זה.
מכל מקום, בעתיד יצטרך מחקר אמיתי לא רק לקבוע איך קרה שמדינת ישראל הריכוזית הצליחה לשכנע את העולם היהודי שמדובר במדינה חופשית, אלא איך האנשים שמפעילים מערכת תקשורת שלמה, הכוללת שידורי טלוויזיה, רדיו ועתונות, והפועלים בהתאם למדיניותה של ממשלה מקומית, באמת מאמינים שהם מייצגים תקשורת חופשית.
את התשובה לשאלת-חידה זו ניתן יהיה למצוא, אולי, בשני היבטים נסתרים-גלויים של המדינה הריכוזית המקומית: משרד החינוך הממלכתי, שבו טרחו במשך שני דורות לפחות להציג את הממסד הדיקטטורי הישראלי כחופשי – ופיקוח קפדני על ההיתרים לתעסוקה במוסדות התקשורת, אשר איפשרו רק את העסקתם של "דוברים מטעם".
הטעייה מתוחכמת קיימת גם בעובדת העסקתם ארוכת הטווח של "כוכבי" תקשורת במוסדות רשות השידור; מדובר בשדרים, כתבים ומגישים ידועים לציבור, אשר אישיותם משדרת לו אמינות וחיוביות. אלה, אשר נבנו במשך שנים רבות על ידי הצגת החומר שהם מגישים לציבור כאמת צרופה (על אף שהוא נבחר ונערך בהתאם לצרכי הממשל), מטופלים כלכלית על ידי השלטון ביד נדיבה, כפי שכל מדינה ריכוזית תעשה למען משרתיה. אך משרתים אלה – כמו הציבור - מוטעים להאמין שהתמורה החומרית שבידם ניתנת להם לא עבור שירות שהם מעניקים למדינה, אלא עבור שירות אמין לציבור.
כך נוצר בישראל מצב שבו ניזון הציבור ממידע קלוקל, המתוכנן בקפידה כדי לחזק את מידת ציותו למערכת השליטה, אשר הציבור והעוסקים בהזנתו גם יחד סוברים כי התקשורת הממלכתית מייצגת אובייקטיביות גם כאשר היא מזינה את האזרח בערכים סובייקטיביים לחלוטין, שמקורם בבית היוצר של השמאל.
בהקשר זה, לא מדובר ברעיונות השמאל המוצגים במפורש ככאלה, אשר פועלים על פני השטח בזירה הפוליטית, אלא ברעיונות היסוד של השמאל שהקים את המדינה הריכוזית ישראל כבר בתחילת ימיה כביטוי מעשי של הרעיון הסוציאליסטי, הרואה את אזרחי המדינה כעבדי הכלל. עבדות זו הוחדרה לעומק כה רב בתודעת האזרח הישראלי עד שאין הוא מבחין כלל בכך שהעומדים בראש המדינה מנהלים את חייו הפרטיים ביד רמה. יתרה מזו: בשל שליטתו של הממשל המפקח, הפכה ראיית היחיד את עצמו כחלק מהקולקטיב הלאומי לנחלת כל צדדי המפה הפוליטית בישראל, של אנשי השמאל ומתנגדיו גם יחד.
וזו, כנראה, הסיבה לכך שמשרתי הממסד הישראלי אינם רואים עצמם ככאלה – ובמיוחד לא כאשר הם עוסקים בביקורת פעולות הממשל, כי אין הם מבחינים בין מסדה של ישראל לממשלותיה. למעשה, ביקורתם, המופנית לעתים נגד הממשלה, אינה מערערת לעולם על עקרונות היסוד של הממסד, הרואים, כאמור לעיל, את עצמם כבעלי זכות לשלוט בחיי האזרחים.
כך או כך, מדהים איך הצליחה העריצות היסודית שהקימה את המדינה לא רק להשליט באזרחיה את הרעיון שיש בידי המדינה הזכות לנצל את אזרחיה למטרותיה – אלא גם את השקר: שמדינה חופשית שולטת באזרחיה. באותו מובן, שולטת מאז קום המדינה ועד היום, במגזרים שונים של המשק הישראלי, האמונה שהמשטר הישראלי הוא כזה של חופש, על אף שהעובדות בשטח מצביעות על ההיפך.
זהו היסוד לקיומו של "כאילו חופש" כיסוד במערכת הישראלית: למעשה, כל צירי התנועה במדינה, החל מהעוסקים ברעיונות וכלה באלה המשתייכים לכלכלה – מוסדות החינוך הגבוה, ממסדי האמנויות, בנקים, עסקים ועוד רבים אחרים נתפסים על ידי הציבור כחופשיים, אך אין בהם אחד שאין הממשל מחזיק בו ב"מניות שליטה" שבאמצעותן הוא מחזיק אותן ב"תלם" הרעיוני ה"ראוי"; הדבר נעשה במיוחד באמצעות חקיקה מתאימה, שבאמצעותה נקבעים לתחום הנדון תקציבים ונהלים - ואין צורך ביכולת אנליטית גבוהה כדי לדעת לאיזו מדיניות תואמות אמות המידה שעל פיהן נקבעים אלה.
בישראל קיימת אמנם גם תקשורת פרטית, כפי שלצד השליטה הריכוזית בכלכלה נמצא בה גם מגזר פרטי מפותח, אך אחרי שני דורות של ריכוזיות כלכלית ופיקוח מלא על תכני המסגרות החינוכיות, מתנהגת גם רוב העיתונות הפרטית ברוח האידיאולוגיה הממסדית.
אך איך ניתן להסביר את העובדה שהתקשורת החופשית מתבססת על רעיונות השמאל וכמעט איננה מייצגת כלל אידיאלים לאומיים, מסורתיים או קפיטליסטיים? בכך שהפעולה בשוק החופשי של ישראל (או במה שנשאר ממנו), הכפופה מטבעה לחוקי ההיצע והביקוש של השוק, מחייבת את העוסק בכך להתאים את עצמו לביקושו של הציבור – וזה, שכאמור לעיל דעתו שובשה ושכלו נשטף על ידי המדינה מיום היוולדו, מציג את הביקוש האופייני למצבו התודעתי שנקבע על ידי המדינה; ביקוש זה מותאם לערכי מדינת ישראל הסוציאליסטית לא רק מבחינת סוג הידע שדורש הציבור אלא גם מבחינת ערכיו המוסריים.
לפיכך, התקשורת הישראלית, הנראית לציבור – ולרוב אנשי המקצוע שלה – כחופשית, איננה אלא תוצר מותנה של המדינה. ככזו אין היא עוסקת, כראוי לתקשורת חופשית באמת, בקישור צרכני הידיעה שבמדינה למידע עובדתי מציאותי, אלא מפגישה את הציבור עם עיסה המשלבת עובדות ופרשנות. אלה מוצגים לאזרח בצורה שבה מבטיח יוצר העיסה כי זו תציג את עובדות המציאות בהתאמה לדרך מחשבתו וערכיו, אשר נקבעו מזה זמן רב על ידי הפוליטרוק הממשלתי.
כדי להבהיר את הנושא אשתמש במשל מתחום הכלכלה: אם חונך האזרח הישראלי לחשוב מלידה כי מגפיים עולים תמיד על סנדלים, הרי גם אם תיכנס לשוק חברת ייצור נעליים חדשה, פרטית, היא תמצא שמשתלם לה לייצר, לפרסם ולמכור מגפיים בלבד – כי כל נסיון שלה לייצר סנדלים ירושש אותה במקרה הטוב ויכניס לכלא את אנשיה כנוכלים במקרה הגרוע. עתה, במקום מגפיים, אפשר להכניס כנמשל ריכוזיות סוציאליסטית, גיוס חובה, מס הכנסה ועוד מושגים מתחום שליטת המדינה הכאילו-חופשית, המקובלים היום על אזרחיה ככורח המציאות. בין אלה יהיה מקום של כבוד לתקשורת הכאילו-חופשית.