המדינה כמחסום היצירה

המדינה כמחסום היצירה

על ניצולו של הישראלי על ידי השלטון

אין ספק שיחסית לגילה ולמתרחש מעבר לגבולה הצליחה מדינת ישראל להגיע להישגים גדולים ביותר בתחומים רבים. במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בהישגים שניתן למדדם במונחים אובייקטיביים, כאלה שמתבטאים בענפים המבוססים על מדע. בענפים רבים שביניהם חקלאות, מחשבים ורפואה, נמצאת הטכנולוגיה הישראלית בחזית הקדומנית של התרבות העולמית. הגורמים המייצגים את מדינת ישראל – ממשלתה, פקידותה וגופים כמו מערכת המשפט והבטחון שלה – רואים את עצמם כאחראים להישגים אלה ורואים בכבוד הניתן להם עליהם משום שכר נאות לפעלם. אך יש ספק לגבי הצדק שבכך, מכיוון שאת פעולות הממשל ביחס לאזרחי המדינה ניתן לראות ביותר מדרך אחת.

רבים הם אזרחי ישראל המעניקים למדינה את האשראי על ההישגים הגדולים שאליהם הצליח להגיע העם היושב בארץ ישראל. לשלטון יש, כמובן, ענין לקבל יחס כזה מצד האזרח והוא משקיע רבות בתחום התעמולה וההסברה במדינה ובעולם כדי להציג את עצמו לפני האזרחים כאחראי להישגיהם היצרניים, בשל היותו מסייע להם. עם זאת, אסור לשכוח את העובדה ששלטון בכלל – וכזה של מדינה סוציאליסטית ריכוזית בפרט – יכול רק להוות הכבדה מלאכותית על התהליכים הטבעיים של השוק החופשי, שלא לדבר על כך השלטון אינו מהווה בעלים לקנינים פרטיים משלו.

טוב ויעיל ככל שיהיה הממשל, מסוגל הוא לפעול רק במסגרת המשאבים שאותם הוא מוציא מידי אזרחיו היצרניים. וגם אם מצליח השלטון באמצעות הכוח המעשי והפוליטי המופקדים בידיו לשלב במערכותיו אנשי מקצוע טובים – מה שמתבטא במובהק בתחומי הבטחון או האקדמיה – סביר להניח שאין הפקיד הממשלתי יכול ליצור עבור מומחים כאלה סביבת עבודה העולה בקנה אחד עם מה שיכולים הם להשיג בשוק החופשי. בשל טבעה האופייני של המחשבה הפקידותית מותר להניח גם שאין הפקיד הממשלתי יכול לייעל את פעולתם של אנשי המקצוע הממומנים על ידו אלא רק להקשות עליהם באמצעות דרישות התאמה רבות למערכת השליטה, המהוות מחסום בפני יצירתם.

בימינו ברור כבר למעלה מכל ספק כי כל מערכת מקצועית המטפלת בתחום מסוים תהיה יעילה בפעולתה הרבה יותר בתנאי השוק החופשי מאשר במסגרת ממשלתית, ולו רק מתוקף העובדה ששכיר בשוק חופשי, המקבל שכר טוב על פעולתו יעיל יותר בפעולתו מאשר מי שמועסק על ידי גוף שאינו כפוף לחוקי התחרות החופשית. לפני שנים רבות כתב הפילוסוף הישראלי משה קרוי ביקורת קשה כנגד הממשל הישראלי. בחלק שבו התייחס למערכת החינוךהישראלית אמר, בין היתר, כי אם מצליח אזרח ישראלי להגיע להישגים גבוהים, אין זהבזכותה של המערכת החינוכית הממשלתית אלא למרות קיומה. ברוח זו יש להבין את כל ההישגים הגדולים שאליהם הגיעו אזרחי ישראל בתחומי היצירה היצרנית, במיוחד כשבוחנים את המכשולים העצומיםשמערימה מדינת ישראל, בביורוקרטיה שלה, על דרכם.

לאור הקשיים העצומים שבהם מפריעה מדינת ישראל לתהליכי הייצור של אזרחיה היצרניים סביר להניח כי כל מה שהופך אתהיצרן הישראלי להצלחה – כל מה שהוא מצליח ליצור ולהשיג - אינו תודות לקיום המדינה אלא למרותהדבר. אין משמעות דברים אלה שממשלות ישראל לא עשו דבר למען העם, אלא שאת הדברים הטובים שעשו יש לראות ברוח ההבנה שאין הישגים אלה נפרדים מן העם, כלומר שכל שירות הניתן באופן מוצהר על ידי המדינה איננו אלא כזה שנעשה על ידי העם.

שומה עלינו לנתק את הישגיו של העם היושב בציון ממהלכי ממשלתו ולא להעניק למסגרת השלטון של מדינת ישראל את ההערכה או הכבוד שלהם ראוי העם עצמו, כי הוא זה המבצע אותם. טעות הייחוס של ההישג היצרני לפקידים ולממונים לא-יצרניים, כאילו ראויים הם ליחס שיצרנים ראויים לו על פעולתם, היא נפוצה ביותר בשל התניית העם על ידי הממסד, החפץ לזקוף לזכותו את הישגי האזרח הכפוף לו ולהרוויח יוקרה על ידי ניצולו של העבד והצגת עמלו כפרי מעשהו של האדון.

העובדה שהשלטון נהנה מהאשראי שלו ראוי האזרח העמל יוצרת מצב שבו, ביסודו של דבר, מהווה הממשל הישראלי, על אף הנקודות שניתן, אולי, לזקוף לזכותו. מחסום לפני כוח היצירה העצום שהעם ניחן בו. באופן טבעי, מסוגל הפקיד הממשלתי ליצור הרבה פחות (אם בכלל) מהאזרח היצרני, וקל וחומר כשאנו צופים במסכת של הפרעה בלתי נפסקת שבאמצעותה חוסמת הפקידות הממשלתית את התנועה היצרנית בדרישותיה. מתוך הבנת הנזק העצום שנגרם בישראל לכל היוצרים והעמלים האמיתיים על ידי הממסד הפקידותי, שבו שולטים חוסר המקצועיות, השחיתות המורשת והרקבון הרעיוני, יש לדעת כי הכוחות החיוביים הקיימים במערכות המנוהלות על ידי המדינה זוכים רק לעתים רחוקות ליתרונות שלהם הם ראויים בשל תרומתם זו.

כל אזרחי ישראלי היצרניים – בין אם מדובר בחייל, במורה או בתעשיין - מוצאים את עצמם משולבים בתחום פעולה שבו שולט הפקיד הממשלתי. לרוב הם יודעים שבתנאי שוק חופשי היה המאמץ שלהם זוכה לתמורה גדולה הרבה יותר מזו שהם מקבלים בהןןה. שלא לדבר על כך שסביר שבני אדם כאלה מגלים בתחום פעולתם כי רבים הם המכשולים המקצועיים הקיימים במסלולים המנוהלים עבורם על ידי הממשל, אשר אינם מאפשרים להם את הקדמה שמאפשר החופש.

במציאות הכלכלה האנושית השליט הטבעי הוא השכל, המכוון את כל הגורמים הפועלים בה לנסות ולעשות את כל הניתן כדי לקדם את עצמה. לפיכך כל חברה, אדם יחיד או מגמה קיימת מתאמצים להביא את כל יכולותיהם וכשרונות העשיה שלהם למצב של מיקוד במטרתם. זה מה שמופרע בקביעות על ידי הממשלה, הפועלת כאילו היא כוח יוצר על אף שאיננה אלא מפריע-על של כל כוחות היצירה הקיימים בחברה.

אך על אף שהשלטון בישראל איננו מוגבל מבחינה חוקית ולכאורה הוא יכול לפעול ללא הגבלה,  הוא חייב לציית לחוקי השכל הישר. מוצלח ומתוחכם ככל שיהיה, אין הממשל מסוגל לעקוף, לסתור או לבטל את חוקי הטבע – וכאלה הם חוקי הכלכלה החופשית; אלה קובעים כי היעילות האנושית הגדולה ביותר תושג כאשר יאפשרו ליצרנים חופש ליצור מבלי להסיח את דעתם ולהטותה ממטרתם. זוהי בדיוק הבעיה הנגרמת על ידי הדרישות הממשלתיות, על ידי בלימת רעיונותיהם החדשניים של האזרחים העמלים בחשיבה פקידותית שמרנית, שמטרתה לסבך את חייהם במסים ובמחויבויות משאביות שמטרותיהם פוליטיות ולא עניניות, המטילות משקל כבד על רצף התנועה היצירתית.

הפתרון למצב זה הוא שחרור: יציאת הממשל מהתחומים שאינם מתאימים לו, תוך מתן כבוד – ובעיקר חופש – לגורמים המוכשרים לכך, הממלאים את השוק הפרטי. אם תהיה ישראל מדינה חופשית אמיתית, כזו שבה ניתן לעקרונות השוק החופשי לפעול ללא הגבלה, יחווירו הישגיה של ישראל בעבר לעומת הישגיה בעתיד.