בין עבדות לנרצעות

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 835

 

בין עבדות לנרצעות

קוים לפסיכולוגיה של העבד המודרני

בידוע הוא שיש גבול למידה שבה אתה יכול לשעבד יצור אנוש – אך אין גבול למידה בה יכול אדם להסכים שישעבדו אותו. במובן זה, יוצר כל שיעבוד שני סוגי עבדים: כאלה המקווים להשתחרר וכאלה האוהבים את אדונם: עבדים נרצעים.

תרבותנו היא תרבות של שיעבוד; אף כי יש הבדל מעשי משמעותי בין מידת החופש שממנה נהנה האזרח בדיקטטורה איסלמית או קומוניסטית לבין זו שממנה הוא נהנה בדמוקרטיה או ברפובליקה מערבית, עדיין סובל האזרח היחיד בכל העולם מנחת זרועו של השלטון במדינה שבה הוא נמצא. העולם כולו מלא במדינות לא חופשיות, אשר יוצרות טווח גדול של אפשרויות שיעבוד כלפי נתיניהן, שהם, במידה זו או אחרת, עבדים.

אך על אף עובדת השיעבוד האובייקטיבית הזאת, חלק גדול מבני האדם בעולם – במיוחד אלה החיים במדינות החופשיות יחסית – אינם מודעים להיותם עבדים ולעתים אפילו תומכים בכך. מצב השעבוד של העבד המודרני הוא, בדרך כלל, תוצר של ההבנות הרעיוניות שנוצקו על ידי ההיסטוריה של ההתפתחות הרעיונית במקום שבו הוא נמצא. בחלק גדול מן המקרים אין די בהתפתחות רעיונית זו כדי לספק לאזרחים את המידה האנושית הדרושה של חופש. זהו המצב במערב, אשר בו שולטת היום תפיסה הגורסת שהחופש הוא ערך יחסי. תפיסה זו מתחממת בקרני שמש ההשוואה בין הפרלמנטריזם המערבי לכוח הזרוע הגס שמפעילות דיקטטורות ראשוניות

רוב אזרחי ההווה במדינות הדמוקרטיות, המאמינים בכך שהם חופשיים, מזינים אמונה זו בבורות ואמונות טפלות; מבין האמונות הטפלות הפנטסטיות שמוחזקות על ידי חלק מבני תקופתנו, מעניין למצוא את האמון המלא והבלתי-מסויג שתולים אנשים בפוליטיקאים ובפושעים – אולי רמז לדמיון שבין שני אלה... למעשה, נובע דבר זה, ביסודו, מחוסר הברירה הנוצר על ידי שניהם באמצעות האקדח שהם מחזיקים אל מול האזרח התמים.

ועם זאת מאמין האזרח שבעל ההון הוא מקור רבות מצרותיו והוא המפעיל נגדו כפיה. אך על אף המיתוס הגורס שבעל ההון סוחט, באמצעותו, את האזרח, אין שום כוח השפעה לבעל הון על זה המדינאי פושע-העל שמחזיק באקדח המכוון אליו. בידי הפוליטיקאי הזה, שהוא, בד"כ, סחטן חמוש, איש ההון איננו אלא בובה ולמעשה, עבד.

אך המדינאי עצמו גם הוא קרבן רעיוני של הפילוסופיה השלטת במקומו ובדיקטטורות המתוחכמות של המאה ה20 – שישראל היא אחת מהן - בעלי ההון הם עבדי השלטון כמו כל האזרחים אחרים. אך הם מציגים את עצמם ונראים כאילו הם חופשיים. זהו לב הבעיה: בעלי הון המשתפים פעולה עם שיטה, המציגה אותם כאנשים חופשיים, ובכך הם מהווים, כלפי הציבור, את המייצגים הראשיים של תמיכתו ואמונו של הציבור כולו בממשל.

בעלי ההון אינם מבינים כי בכך שהם מציגים את עצמם (אולי למען שימור הכבוד העצמי) כאנשים חופשיים, הם ממיטים שואה על החברה כולה, ולו רק מכיוון שהם משמיטים את הקרקע מתחת לאפשרות ההבחנה של האזרח בין חירות ואי-חירות.

בעלי ההון, כמו רבים, שמתוקף פעולתם אחראים לניהול עמדות מפתח בחברה, אינם מודעים, לרוב, לכך, שכאשר הם מציגים את עצמם כחפשיים בזמן שהם כפויים, הם ממיטים שואה על התרבות כולה: במקרה שבו הם מודעים לתרמית זו, הדאגה הזמנית לתדמיתם שלהם בטווח הקצר משתלמת לרעת החברה כולה לטווח הארוך, כי רוב נתיניו של השלטון, אשר אינם חשים את הרצועה המתהדקת על צווארם באותה מידה, אינם יודעים, כמו שיודעים בעלי ההון, להבחין בין מגבלות אובייקטיביות של מצב מציאותי לבין מגבלות מלאכותיות ו/או שרירותיות שמוטלות עליהם על ידי משעבד.

אזרח המדינה של ימינו רחוק מהיכולת להבחין בין חוקי הטבע לחוקי האדם. למעשה, הוא גם אינו נמצא בעמדה שמאפשרת לו לעשות משהו בדבר. אינסטינקטיבית, הוא מתייחס אל בעלי ההון כאל מדריכים רוחניים או מדריכים, כפי שהוא עושה בשוק המניות. בעלי ההון, כשלעצמם, אינם מודעים למידה של השפעתם על האזרח, ולעד כמה הסכמתם המעשית לחוקי השלטון מהווה לגביו מעין אישור מוסרי ו/או פרגמטי.

כמוהם מתנהגים האקדמאים במוסדות החינוך, אך ללא ההצדקה שיש לבעלי כושר ההבחנה הנמוך; בעלי היכולת הרוחנית הגבוהה יכולים אחרת, והם בוגדים באמת כשהם משרתים את אלה המממנים אותם. בדרך כלל, התנהגותם זו נובעת מחששם לחיות ברמת חיים חמרית נמוכה. אך עם זאת הם אחראים, ביחס ישר למידת מודעותם לשיעבוד, לכך שכל החברה, אשר לגביה הם המנהיגים הבלתי מוצהרים, נשארת במצב המנוון של העבד.

אך לעתים קרובות, ההבדל בין בעל ההון הבלתי משכיל לבעלי כושר ההבחנה, המסתגרים בקונכייה האקדמית, הוא ההבדל שבין העבד לעבד הנרצע – בין זה שידיו אסורות בלית ברירה לאלה שנותנים את ידיהם למאסר מרצון. בעל ההון הוא עבד, הנמצא בלחצים חזקים של הכרח לציית לחוקי השלטון. לעתים הוא נשבר ו"מחליף צד": הוא הופך לעבד נרצע. למעשה, הוא מכריז על הפסקת המאבק לחופש. בסיועו של איש הרוח, נעשה הדבר פילוסופית על ידי הכרזה על כך שמדינת העבדים היא מדינה חופשית.

הסימן לכך שמדינת עבדים מודרנית הופכת למדינה של עבדים נרצעים הוא הכרזתם מרצון של בעלי יכולת האבחנה שבה על כך שהמדינה היא חופשית.

היהדות מאפשרת לעבד שמכריז על רצונו בחיי העבד, את רציעת אזנו, את קבלתו לתמיד צורה של סימן מגונה, "אות קין", אשר מוקיעה אותו בפרהסיה כמי שאיננו אדון לעצמו אלא רכושו של אחר. ביהדות, זה שהוא עבד מרצון, הוא האדם המכריז על כך שאין הוא חפץ בהתמודדות הנתבעת על ידי תנאי המציאות. בזמן שהעבד הנכפה הוא אומלל ותו לא, העבד הבוחר בכך הוא בוגד. בוגד בחיי אדם.

להיות עבד נרצע הוא להיות במצבו הפסיכולוגי של מי שמסיבה כלשהי החליט לנטוש את ההתמודדות עם קשיי הקיום ולחיות שלא כאדם עצמאי. לא מדובר במי שנכנע באופן זמני, מחמת קשיי החיים, למצב של חיים בכלא, במחנה ריכוז או בדיקטטורה, אלא למי שויתר על חזון החופש – ובמיוחד על מי שמודע לדרך בה חופש הוא חיוני לצלם האדם.

לפני שחופש הוא ערך פוליטי, הוא ערך רוחני; להיות אדם חפשי הוא קודם כל להיות במצב פסיכולוגי כזה. מי שראוי לצלם האדם שבו נאבק לצאת משעבוד עד צאת נשמתו, כי הוא מודע למה שחסר בחייו של עבד – ואינו רוצה שחסרון זה ישרור גם בחיי צאצאיו.

לעתים קרובות קובעים תנאי המציאות כי נהיה עבדים בידי חזקים מאיתנו – אך רק אנחנו קובעים את המידה שבה נהיה נרצעים - ואם בכלל.