דטרמיניזם, אובייקטיביזם וערבוב שדות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 968
דטרמיניזם, אובייקטיביזם וערבוב שדות
פעמים רבות אנו מצפים, באופן לא מוצדק, לקבל מתיאוריה פילוסופית הסבר לכל מה שקורה במציאות. זה קורה במיוחד כשאנו רגילים למחשבה פילוסופית, כלומר לטפל במציאות רק בכלים פילוסופיים. אך לנסות ולמצוא בפילוסופיה ובמיוחד במטפיסיקה תשובות שאותן ניתן למצוא רק בפיסיקה הוא, למשל, צורה של פעולה ע"פי הנחת המבוקש, כלומר: לחפש במקום שבו נוח לי לחפש, כי אני רגיל אליו, תשובות שאני יכול למצוא רק בתחום אחר. אם מוסיפים על כך את הבטחון העצמי נטול הסיבה של עוסקים מסויימים בפילוסופיה הסוברים שדי בה כדי לזרוע חיטה ולאכול לחם אז יש לנו בעיה רצינית. לפילוסופיה, שהיא בו בזמן מכשיר אנושי, מהות תרבותית בעלת הסטוריה של 2000 שנה ועובדת קיום שבאמצעותה תופש האדם את העולם, יש זהות, טבע ותכלית מסויימים ביותר. שימוש נכון בפילוסופיה אומר, בין היתר, שאסור לערב חשיבה פילוסופית וחשיבה מסויימת (*) אף כי שתיהן משפיעות זו על זו וקשורות זו בזו.
אדם איננו חי ומתפקד במציאות פילוסופית אלא במציאות שמיוצגת על ידי יחס בין פילוסופיה למה שאיננו כזה. על האדם להחזיק תמונת עולם שהיא יותר משלד פילוסופי. בפילוסופיה המשוכללת ביותר אין תחליף להבנת העולם על קרבו וכרעיו במונחים של מדעים מפורטים. זה נכון שלא כל אחד חייב לדעת הכל, אך צריכים לדעת הרבה (וע"פי הידע שיש לי היום, במיוחד אם אתה יהודי). בעיות הדטרמיניזם העולות אצל תלמידי אובייקטיביזם פעם אחר פעם נעוצות לדעתי בערבוב שבין מחשבה פילוסופית לתפישת העולם כמהות חמרית. ערבוב זה הוא בעצמו תוצר של הפרדה שהאובייקטיביזם מתנגד לה בבסיסו, הפרדת חומר-רוח (או גוף-נפש). תפישה מוטעית זו "משליכה" את האוחזים בה, מבלי דעת, לתפישה חמרנית של העולם מתוך הנחה שיש לבחור בין עולם רוחני לחמרי ושהרוחני לא נראה סביר. זה, באופן הגיוני, מתאים לבעלי אינטיליגנציה גבוהה אשר - אם נשתמש במונחים של בתי ספר תיכוניים בישראל - למדו בד"כ בתחומי הרוח ה"ריאליים", לתפוש את היקום כמהות פיסיקלית שמטופלת באמצעות חוקי טבע. למי שטועה בכך נראה סביר לראות את האדם ככלי משחק שכפוף לחוקי העולם ומתוך כך לתפוש אותו כחסר חופש בחירה, כלומר בהקשר דטרמיניסטי.
כל זה נתמך במה שנאמר לעיל ובהערותי המקדימות בדפים הקודמים. הקשיים שהזכרתי בהטמעה עצמית של מושג האובייקטיביות גורמים, לדעתי, לכך שרוב תלמידי האובייקטיביזם ואוהדי אין ראנד לא מפנימים לרמת היישום הנדרשת את הרעיון שמציאות אובייקטיבית אין פירושה מציאות חמרית או פיסית ויותר מכך: שהחוקים השולטים ביקום אינם, ואינם יכולים להיות, פיסיים או חמריים בעצמם.
ללא תשתית הבנתית זו ייראה תמיד הדטרמיניזם סביר יותר מכל תהליך אימות לוגי או הוכחה לוגית ואלה האחרונים ייראו כלהטוט שאינו מחובר למציאות, כפי שהוא נראה בעיני אנשים טועים רבים הדוחים בשל סיבה זאת את הפילוסופיה בכלל.
חשיבה מסויימת (*) – חשיבה קונקרטית, בניגוד לחשיבה מופשטת, הנוגעת לעקרונות, חשיבה מסויימת מתייחסת לדברים מסויימים ומוחשיים במציאות.
למעשה, בשל הגורמים שלעיל, הופכת אף הפילוסופיה האובייקטיביסטית למכשיר ביטול המעמד האובייקטיבי של הרוח במציאות, מכיוון שהנטיה הרציונלית החיובית של אין ראנד מחוזקת באופן רציונליסטי (במובן הפילוסופי הקלאסי) להיות מובנת כחמרנות, באמצעות עובדת התמיכה של פילוסופיה זו בכוח השכל האנושי. כשמבינים את השכל האנושי כזהה עם הממסד המדעי המערבי קל אח"כ לקבל את המיסטיציזם של ממסד זה ויחד עימו את עיסקת החבילה המדעית-הרעיונית שבה כלולה דחיה של כל הופעת רוח במציאות, שאיננה מתיישבת עם ממסד זה.
בכדי להשיג, בכ"ז, איזושהי הגדרה חיצונית כנקודת ייחוס פילוסופית בדקתי במילון פילוסופי שיש לי את הגדרת המושג "דטרמיניזם" ומצאתי את האמירה הבאה: "הטענה העיקרית של הדטרמיניזם, אם לנסחה באורח בלתי-מהוקצע, אומרת שכל אירוע, יהיה טיבו אשר יהיה, מבטא חוק כלשהו של הטבע. ...ניסוח מקובל אחר הוא: לכל אירוע יש סיבה, או הטבע הוא אחיד. ניסוח שניתן על ידי לפלאס הוא כי בהינתן ידיעה מושלמת על מצב היקום בתאריך מסויים, אפשר מבחינה עקרונית לחזות מראש את כל תולדותיו העתידות של העולם" אמירה זו די בה כדי להיות בסיס לאמירות והערות הבאות:
לצורך דיון, אבל תוך כדי שמירה על מעמד אונטולוגי לגיטימי, יש להפריד בין הגישה הדטרמיניסטית המטפיסית לגישה הדטרמיניסטית באתיקה.
את האמירה "לכל אירוע יש סיבה" חשוב להבין א. על יסוד מטפיסי ב. על יסוד אחדותי, כלומר א. שלכל מה שקיים יש סיבה וב. שיחסי הסיבה והתוצאה הם יחסים היבטיים, כלומר שכשמדובר ביקום כבשלם לא מדובר בסיבה או בתוצאה אלא באחדות שהסיבתיות היא היבט שלה, כלומר: שהסיבות והתוצאות הקונקרטיות שבתוכה הם בעלי מעמד היבטי מבחינה מטפיסית, אף שהם מופיעים כיחידות נפרדות במימד הפיסי.
האמירה "לכל אירוע יש סיבה" אינה אומרת שמבחינה לוגית "כל אירוע הוא תוצאה".
דטרמיניזם כגישה מטפיסית אומרת שכל מה שקיים מותנה במשהו אחר. כשזה מוצג כך הכשל הלוגי ברור: לא ייתכן שכל מה שקיים מותנה כי כדי להתנות את כל מה שקיים עלינו לצאת ממה שקיים = סתירה במונחים: לא יתכן שכל מה שקיים מותנה, כי הדבר מחייב את היציאה מחוץ לקיום, שאיננה אפשרית.
הפתרון לבעיה מסויימת זו נמצא במושג ההתנייה העומד ביסוד הדטרמיניזם. התנייה מחוייבת להיות יחס בין מתנה למותנה, כפי שתודעה חייבת להיות יחס בין יודע לנודע ועם אותה משמעות. השאלה, על כן, תבוטל מבחינה מטפיסית ותעבור לבירור המדעי, הפרטי יותר, ברמה של: מה במציאות מתנה את מה, מי את מה וכו'
להבהרה נוספת של הנקודה שלעיל: דטרמיניזם איננו יכול להתקיים ברמת הקיום כי אין מחוץ לקיום דבר שיכול לקבוע דבר אחר או שייקבע על ידי דבר אחר. מחוץ לקיום אין שום דבר.
האמירה שלכל דבר סיבה אומרת שכל דבר מעורב ביחסי סיבה ותוצאה אך איננה חייבת להתפרש כאילו לכל דבר קודמת או קדמה סיבה. "לכל דבר סיבה" יכולה לחיות טוב עם "כל דבר הוא סיבה" או "כל דבר יכול להיות סיבה".
סיבה הוא מה שמביא או גורם למשהו אחר. אם ניקח, לצורך הבהרה, את הזמן כציר שעליו הסיבות קודמות לתוצאות אז ניתן להפיל את ההגדרה של לפלאס לגבי ענין הזמן והחיזוי, כלומר: א. לא ניתן להשיג דיווח של היקום בזמן מסויים כי הזמן כלול ביקום ולא להיפך ב. בשל היות היקום הביטוי הפיסי של המציאות ובשל הגדרת המציאות ככל מה שנמצא לא יתכן שהמציאות כפוייה (שהוא אמירה נוספת של מה שנאמר לעיל) - אבל ייתכן לראות את היקום, כלומר את ההיבט הפיסי של המציאות, כמהות שפועלת ע"פי חוק, לראות את ההיבט הרוחני של המציאות כגורם המחוקק. גם במקרה זה, כוללת המציאות את הסיבתיות ואיננה דטרמיניסטית, כלומר שהחוק אינו נכפה על המציאות מבחוץ אלא כלול בתוכה.
שאלה קיימת, שהיא בעלת אופי מטפיסי: האם מה שקובע במציאות הוא רוח או חומר? כלומר: מה, מבין שניהם, (או מי) מהווה את הכוח הגדול יותר במציאות.
ברור שבכל מפגש מציאותי שבו נפגשים שני כוחות, ישפיע הכוח החזק על החלש. כמו כן אנחנו יודעים שדברים נובעים מדברים. שני אלה אינם זהים. הם אף אינם מנוגדים. אלה הם שתי צורות הופעה שונות של קביעת עובדות במציאות, שהראשון הוא בעל אופי פיסיקלי והשני בעל אופי לוגי. שניהם יכולים להתקיים רק במימדים של ריבוי ובמובן זה הם תוצר של תפישת ריבוי או, לפחות, של הכרה במציאות קיומו של היבט ריבויי במציאות. יש שאלה לגבי מעמדו הפילוסופי של היבט כזה ואסביר: כשאנו אומרים "הקיום קיים" אנו אומרים שיש במציאות מהות והיא קיום ושהמהות הזו באה לידי ביטוי בכך שהיא קיימת. עד כאן, בבירור, מולכת הפילוסופיה. מכאן יש כבר "תחום אפור" שבא לידי ביטוי, למשל, בכך שאקסיומת הקיום מופיעה בעולם - או במימד - הפיסיקלי באמצעות הקיימים, כלומר: מה שקיים באופן פיזי.
מדידות, בירורים וספירות של המימד הפיסיקלי אינם ענין לפילוסופיה אלא למדע הפיסיקה. במלים אחרות: תפקיד הבירור של השאלה אילו הם הדברים הקובעים במציאות הוא, במובן רב, מדעי-פיסיקלי. מבחינה פילוסופית, יש להעיר כי ע"פי ידיעתנו הגורם בעל אפשרות ההשפעה הגדולה ביותר במציאות הוא המהות הבוחרת: האדם.
בהתאם לשני הגורמים שלעיל, הפיסי והלוגי, ניתן לראות בצורה ברורה וישירה למדי כי, כשמדובר במציאות, האדם הוא הגורם רב הכוח ביותר במציאות גם מבחינה פיסית (יכלתו להביא שינויים פיסיים בסביבתו ובכלל) וגם מבחינה רוחנית (אין בנמצא שום גורם שעולה על האדם ביכולת אירגון המידע שלו - ברכישה, ארגון והפעלה של כמויות גדולות של מידע וכושר הבנה וניתוח לצורך הפעלת העולם לצרכיו). המסקנה הלוגית מכך היא שבמציאות הכוללת התניות, אף אם איננה דטרמיניסטית, האדם אינו מותנה אלא מתנה.
ניתן להציג את הבעייה, בנקודה זו, כך: האם אין האדם נשלט על ידי חוקי הטבע ו/או החוקים המטפיסיים? האם בכך אין ביטוי של דטרמיניזם? התשובה: כפי שהקיימים הם גוף העקרונות והחוקים, כלומר המהויות הקיימות ביחס אל הקיום, כך האדם, כחלק מהדברים בעולם, אינו כפוף לחוקים אלא הוא ביטוי של החוקים עצמם.
ע"פי כך, לדבר על כך שמה שקורה לאדם נקבע על ידי "דברים שמחוץ לשליטתו" לוקה הגיונית כי היה מקום לשאול: היכן הם הדברים הללו במציאות אם לא בו עצמו? אם זה היה נכון, משמעות האמירה הדטרמיניסטית הזו היתה שהאדם כופה על עצמו (מה שמזכיר את טענת הפסיכולוגיה המודרנית שהגורמים הלא מודעים שבאדם קובעים מה יעשה ואת טענת חלק אחר של הממסד המדעי שחלקיקי מוחו או שהאטומים שבו קובעים - מה שהוא, אגב, הוריאציה המודרנית של האסטרולוגיה שקובעת שהכוכבים קובעים).
אך השאלה העקרונית שיש לשאול היא מדוע מה שלא בשליטתו של האדם קובע מה יעשה? כפי שניתן לראות יש בגישה שאומרת שמה שאדם אינו יכול לשנותו קובע את חייו משום ראשוניות התודעה ביחד עם הכשל הלוגי שלה שמניח שמה שאי אפשר לשנותו מייצר בעיה ולעתים איום. לתלמיד אובייקטיביזם לא צריך לחזור ולהזכיר שמה שאיננו יכולים לשנות, מה שאין ראנד קוראת הנתון המטפיסי, לא רק שאיננו מאיים על האדם, אלא הוא מה שמאפשר לו ידיעה ופעולה כלשהם - וזה מביא אותנו לאתיקה.
האתיקה האנושית מבטלת את הרעיון הדטרמיניסטי ביסודו, כי אם האדם לא היה אחראי למעשיו, ואם אלה היו תוצאה של כפיה מבחוץ, לא היה מקום לדבר על אתיקה בכלל, שכן זו מבוססת על בחירתו של האדם. היכן שאין בחירה לא ניתן לדבר על בחירה טובה או רעה. היכן שאין טוב ורע אין אתיקה ולא יכול להתקיים מדע הדן במה כדאי לבחור כי אין לבחירה מקום.
אך שני כוחות עומדים, בהקשר זה, זה מול זה: האחד: הבחירה האנושית, אשר כל יחיד אנושי מכיר מנסיונו האישי תוך הפעלתו אותה והאפשרויות שהיא מעניקה לו. השני: הרעיון שבחירותיו נעשות על ידי גורם אחר שאינו כלול בו במודעותו וברצונו. מחד, תחושתית, חוייתית ולוגית, קיימת הבחירה האנושית – ומאידך קיים רעיון מופשט חסר הגיון, עדות או הוכחה. השכל מחייב בחירה בראשון.
לנושא יש מעמד לוגי ואם אנו חוזרים למעמד האונטולוגי של הלוגיקה די בכך כדי לאמת את קיומה של הבחירה החפשית במציאות. היכן שיש 2 = ? + 1 ברור לנו שה? יהיה 1 וברור לנו שאין לנו כאן ענין עם נוסחאות כישוף מנותקות ממציאות אלא עם סימול עקרונות אמיתיים, כלומר כאלה שמתייחסים למציאות.
כשמוסיפים על כך את עובדת האינטרוספקציה, שהיא גירסה של תצפית ישירה שעל פיה אנחנו מבססים את המטפיסיקה, ומוסיפים לכך את העובדה שאימותו של ידע כולל תהליכי הוכחה לוגיים ולא נובע מהם, אז הדבר היחיד שיכול לעמוד בינינו לבין הכרה בעובדת הבחירה החפשית ודחיית הדטרמיניזם הוא מודל לא ברור וחסר עדות או כוח עמידה משל עצמו שאיננו מציג, ע"פי מה שהבאתי לעיל, שום בעיה משמעותית.
עצם העובדה שלפני האדם מוצגת ברירה בין שתי תיאוריות היא הוכחה לקיומה של בחירה – ואם מחליט האדם שלא להחליט, זוהי בחירה בפני עצמה. לבחירה זו יש משמעות מוסרית, ובמקרה מסויים זה, אם אין הוא מציג התנגדות המבוססת מבחינה לוגית, הוא אשם בתיפקוד נמוך מבחינה תודעתית. אם ביכלתו לתפקד ברמה גבוהה יותר, אז הוא זה שבוחר בפעולה ירודה, מה שבדרך כלל מייצג כשלון מוסרי.