דמוקרטיה בסיכוי אפס
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 816
דמוקרטיה בסיכוי אפס
על אף השם הטוב שיצא לה בעידן החדש, דמוקרטיה אינה שיטה צודקת אלא יישום של עיקרון הכוח כפתרון חילוקי דיעות בין בני אדם, כלומר: עיקרון המנוגד לעיקרון הצדק.
בניגוד לצדק, המבוסס על השכל, הדמוקרטיה מבוססת על הטיית הכף לטובת מספר האנשים הגדול ביותר. זוהי דרך של פשרה אשר ביסודה מונחת מטפיסיקה חברתית: ההנחה שאומרת שהעולם אשר אדם חי בו הוא עולם שהוא ביסודו ציבורי, כלומר: חברתי. כאילו על האדם לפעול ולחשוב לא במונחים של עקרונות המציאות הסובבים אותו אלא במונחים של האנשים הסובבים אותו, כאילו מחוייבותו הראשונה למציאות היא לאנשים וכאילו כל מה שהוא אמור לחשוב ולבחור חייב להתנהל באמצעות מושגים חברתיים.
מצב ענינים זה מכריח את האדם לחשוב על תכנון חיים במונחים של התאמה ליכלתם של בני אדם אחרים מהרבה בחינות ובעיקר מבחינת יכולת התפישה שלהם. לפי תפישה זו, כל מי שמציא משהו חדש חייב לקחת בחשבון את אפשרות הסברתו של הדבר לבני אדם אחרים כתנאי הכרחי לקיום החדש. דבר זה נוגד, כמובן, את הסטוריית היצירה האנושית, המבוססת, כמעט כולה, על דברים שמלכתחילה הובנו רק בידי מעטים ורק מאוחר יותר, ולעמים דורות רבים מאוחר יותר, הובנו על ידי שאר בני האדם.
מחשבה ממין זה היא פוליטית ביסודה ולכן היא אפיינית ביותר לפוליטיקאים אך אנו יודעים מתצפית על ההסטוריה האנושית שחברות קולקטיביסטיות ביסודן, חברות שבהן פעילותו של היחיד מותאמת באורח מתמיד לסביבה החברתית, לשבט, לעם וכו' אינן מתקדמות. לעומת זאת, רק חברות קטנות, כאלה שבהן נוצרת תחושה של עשייה עצמאית של קבוצה קטנה ושל בני אדם יחידים, חברות שבהן מתפתחת מודעות לערך היחיד, אם באופן מובנה, כמו באמנות או בהנהגה כלכלית וחברתית או באופן פילוסופי, כמו זה שבא לידי ביטוי במגילות זכויות וביצירת ערכים רוחניים כמו מושג זכויות היחיד, מסוגלות להתקדם.
יכולת ההתפתחות הגבוהה של חברות קטנות ביחס נובעת מכך שהן מותאמות יותר למציאות, כלומר לכך שבני האדם הם יחידים. בני האדם הם מין חי מיוחד במינו, שבו כל יחיד מהווה יחידה מיוחדת במינה, הרחוקה עד מאד מהשיכפול שאנו מכירים אצל בעלי החיים. במונחים יחסיים, מבחינת מספר מרכיבים ועוד ניתן לומר שכמות המשתנים שמאכלס האורגניזם האנושי של היחיד מחזיק בתוכו כמות משתנים המתאימה לגזע חי שלם הנמצא בתנועת אבולוציה מתקדמת ביותר. ניתן לומר, בהשאלה, שאם היינו צריכים להשוות בין השינויים שמתרחשים בחייו של אדם יחיד כלשהו לבין מהות דומה בעולם החי היינו יכולים לומר כי במונחים מציאותיים-יקומיים מה שעובר על יחיד אנושי ביום אחד הוא יותר ממה שעובר על גזע חי אחר בדורות רבים. הדבר נכון גם לגבי יכולת השינוי וההתפתחות העצמית של הגזע הנתון.
ובחזרה לדמוקרטיה. מחוץ לכך שהיא איננה אלא ביטוי של תפישת אינטרסים מנוגדים ופשרה לא צודקת המתבססת על איזון כוחני ועל מטפיסיקה חברתית – היא גם לא מעשית. אנו יכולים להפיק את אי מעשיותה הישר מתוך העיקרון הפילוסופי שאומר שאי-מוסריות היא גם אי מעשיות מכיוון שמה שאיננו יכול להרוויח בחיים (מוסריות) איננו יכול להיות יעיל במציאות (מעשי), ואנו יכולים לרדת לפרטים ולהראות שמה שנחשב שלטון הרוב במדינות הדמוקרטיות המאכלסות את העולם המערבי פשוט איננו נכון, כלומר איננו מהווה ביטוי של צדק פוליטי יישומי.
דמוקרטיה מקפת, כזו הנהוגה בימינו איננה ניתנת ליישום קודם כל מכיוון שהרעיון שהכל יקבעו כל הזמן את כל מה שנעשה בחברה איננו אפשרי מבחינה מעשית: לא ניתן לבצע משאל עם קבוע ומעקבים ופעולות המבססות פעילות כללית כזו. שום אדם אינו מסוגל לקבל החלטות בתחומים שונים לגבי כל בני האדם בחברה – וקל וחומר שכל העם איננו יכול לעסוק כל הזמן בדיונים אודות מה שטוב לכולם, בקבלת הוראות לגבי מה שטוב לו לגבי כל פעולה, בספירת קולות וכו'.
הטכס המיסטי הדמוקרטי שאנו קוראים בחירות, זה שנערך בישראל פעם בארבע שנים, צורך יממה שלמה לספירת קולות - וזאת כשמדובר בבחירה מסויימת מאד של בחירה ברשימה אחת ש"רצה" לכנסת מבין כמה עשרות רשימות – וזאת לאחר "מערכת בחירות" שמופעלת במשך כמה שבועות ועולה למשלם המסים כסף רב (כלומר: תוספת של זמן, עבודה וכו'). זה מראה, במונחים של קל וחומר, שאין אפשרות מעשית של שליטה רציפה של רוב העם במה שקורה באופן שוטף בחברה.
אז אנו מגיעים לברירה, כלומר: עלינו לברור מתוך הכמויות הגדולות של המשתנים בכל תחום מספר מצומצם של אפשרויות ולבצע באמצעות מספר מצומצם זה של אפשרויות את הפעולות המתבקשות בכדי שרוב העם כן יוכל לשלוט במה שקורה במדינה. אז קודם כל צימצמנו את זמן השליטה ליום אחד פעם בארבע שנים. לאחר מכן צימצמנו את מספר האנשים המחליטים בענינים הרבים של המדינה לכמה עשרות אלפים, המנוהלים על ידי חוקים שמומצאים ומועברים על ידי כמה מאות המנוהלים בזמן נתון מסויים על ידי כמה עשרות שבראשם יחיד שהוא ראש הממשלה.
את הנחות היסוד שבכל הענין ניתן לסכם בצורה הבאה: האזרח היחיד של המדינה הדמוקרטית מחזיק בשליטה מלאה על חייו דרך יכלתו להבין ולדעת את כל מה שדרוש בכדי להשוות בין צוותות המנהלה השונים המיוצגים במצעי הבחירות. או, במלים אחרות: שהוא מבין בכל ההיבטים הנחוצים לניהול מדינה כמו בטחון, כלכלה, משפט, פשיעה, אמנות, תרבות, דתות, רפואה וכו' והבנתו טובה עד כדי כך שהוא יכול לבחור מבין צוותות הניהול שמציעות לו הרשימות המוצעות את זו שתיתן לו את התוצאה הטובה ביותר בכל התחומים האלה במשך תקופת זמן של ארבע שנים.
לצורך המחשת אי יעילותה של הדמוקרטיה של היום, הבה ונבחר בתחום רפואי מסויים, כמו רפואת שיניים, וננסה לחשוב שהיה נשלט בידי אותו סדר דברים ששולט בדמוקרטיה היום: במציאות העכשווית, אני אינני יכול לבחור אפילו ברופא שיניים שאני יכול להיות בטוח שהוא יהיה הטוב ביותר במשך הארבע שנים הבאות. יום אחד זה לא רע, אם יהיה מזל אז הוא יטפל בי במשך כמה חדשים - ואם הצלחתי ביותר, אז הוא יהיה רופא השיניים שלי לכל החיים. אך כדי להגדיל את סיכויי להתקרב לרופא כזה, אני שומר על כללים מסויימים: כשאני הולך לרופא שיניים אני סומך, בין היתר, על זכותי לרדת מכיסא המטפל באמצע הטיפול, להחליף רופא אחרי הטיפול, לא לשלם, לשלם יותר למישהו אחר ועוד - אלה אפשרויות רבות שיש לי בשוק החפשי שמציעה לי המציאות, וגם אז אני לפעמים טועה. אם רופא שיניים מסויים היה דורש מלקוחותיו לחתום עימו על חוזה שהוא לא פחות מארבע שנים בכדי להפחית בביורוקרטיה, הוא לא היה מצליח להתקיים. כשאדם בוחר ברופא שיניים הוא מבצע בבחירתו את כמות הביורוקרטיה המדוייקת שהמצב צורך, לא פחות ולא יותר, כי איש מבין מחליפי הערכים המעורבים במצב – הרופא, יצרני התרופות והמכשירים שבהם הוא משתמש לטיפול בי וכיו"ב - לא היו מסכימים עם הליך שיביא להם הפסדים.
בנוסף לכל אלה אני, כלקוח, לא הייתי מוכן להתחייב אפילו לטיפול הרפואי הבא כי אני צריך לאחוז ביכולת השיפוט והבחירה משומנת ומוכנה מדי יום ומדי שעה - ובדמוקרטיה מבקשים ממני לחתום פעם בארבע שנים, ביום אחד מסויים, על חוזה שבו אני מגדיר מראש מי יהיו רופאי השיניים שלי, מתכנני הכבישים שלי, מארגני ההגנה שלי, מארגני הכלכלה שלי, מוריהם של ילדי, מנהלי התרבות שלי, העומדים בראש המוסדות הציבוריים שלי ושאר מנהלי המדינה במשך ארבע שנים רצופות - ולא רק עבורי, אלא עבור כל אזרחי המדינה – ובנוסף לכך, אני אמור לקבל את החלטתם של מליוני אזרחים אנונימיים שנעשתה באותה צורה ולקבל על עצמי את מיטב שיפוטם לגבי רופאי שיניים ושאר מנהלי המדינה שיטפלו בי וזאת בזמן שבשביל לקנות חולצה אני נכנס לפעמים לויכוח עם אנשים שיודעים הרבה יותר ממני. מה הסיכויים שלי להצליח במספר נושאים כה גדול שפתוח להחלטתו של כל אזרח במדינה, אם אמסור את כל ההחלטות לגבי כל אחד מהנושאים הללו לידי בני אדם אחרים, חכמים ככל שיהיו?
אפס. הסיכוי: אפס.
האם אין בני האדם הנבונים יודעים את הדברים הללו? בודאי שהנבונים יודעים. אם כך למה ממשיכים? כי יש מיתוס שאומר: א. שאין אלטרנטיבה. ב. שמדינה דמוקרטית היא הפתרון הטוב ביותר שנמצא עד היום לניהול החיים בחברה מתוקנת. ג. שכל האפשרויות האחרות הן צורות של דיקטטורה. ניתן לפסול תשובות אלה אחת לאחת החל מן השלישית, שבה ניתן להראות כי הדיקטטורה הנוראה ביותר היא הדמוקרטיה גופה מכיוון שהיא אפילו איננה מספקת לנו את גופתו של העריץ שניתן להפיל או, אפילו, את היעילות המסויימת שבכוחה של ההחלטה המהירה והעקבית האפיינית לדיקטטורות.
מה שחשוב יותר מכל הוא הבנת אי היות הדמוקרטיה הפתרון האולטימטיבי לכלל בעיות האנוש הקיימות בחברה המודרנית. אם מדינה מודרנית מצליחה להגיע ליעילות בתחום מסויים, ניתן למצוא כי היא מצליחה בזאת מכיוון שבתחום המסויים הזה היא אינה פועלת על פי החלטת רוב אלא על פי פעולה מקצועית שנשענת על היררכיה ידיעתית ומיישמת עקרונות רווח והפסד שבהם פועלים לפי מציאות אובייקטיבית ולא חברתית.
כוחה של החלטת רוב יפה בהקשרים מסויימים, כמו צורך בהסכמה מכסימלית של חברים בעלי זכויות על צבע הוילון שעומדים לתלות בחדר הכניסה למועדון – אך בשום פנים אין היא יכולה לתפקד כעקרון קבוע השולט בכל פרטי חייהם של אזרחי מדינה נתונה.
שומה עלינו להתקדם לקראת מדינה חפשית, אשר ממשלתה מסדירה את עניני בטחון הפנים והחוץ שלה כחברה מסחרית יעילה ותו לא. מה שיביא לאדם את הרווחה הפוליטית המירבית הוא חופש ולא דמוקרטיה.