ההמון והיחיד

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 945

 

ההמון והיחיד

הנצרות השיגה את כוחה העצום מההמונים הבורים והנבערים שאותם הפחידה והסיתה במשך דורות – כפי שעושה גם האיסלם – אך אתה אינך יכול להביא אנשים לידי יצירה ברמה האנושית הגבוהה ביותר על ידי בורות המונית.

האשליה שיצרו המדענים הנאציים שנרתמו לשירות דיקטטורת האימים נשענת על ההבדל בין יצירה לעבודה: בין פעולה חיצונית טכנולוגית, שאיננה אלא עיסוק בהיבטים טכנולוגיים של מכונה לבין עיסוק בחיים למטרת חיות וסיוע לחיים. כולנו מכירים את החוויה של מפגש, בבתי החולים, עם האנשים המגישים את שירותי הסיעוד או התמחוי, שאינם אלא מפלצות חסרות רגש וקהות חושים, אשר מתיימרים לטפל בחלכאים ולנדכאים אך אינם אלא כאלה שקופצים על ההזדמנות לגרום סבל מתוך אדנות, שליטה ונהנים מכך שמעשיהם נעשים ללא ביקורת.

זהו ההבדל בין המדען הנאצי לאיש המדע היהודי: הראשון פועל בשירות המוות והשני הוא עבד החיים ולמעשה אדונם האמיתי. לכן אל לנו לעולם לבלבל בין תנועת המונים, שאיננה מסוגלת ליצירה אמיתית לבין תנועת חיים אמיתית שיכולה להיות רק תנועתם המושכלת של יחידים למען החיים; בזמן שהראשונה היא פעולת עדר שכל אחד מהכלולים בו עושה מה שהוא עושה מתוך חיקוי, כפיה, הפחדה או סחף אחר – השנייה היא פעולה יחידאית של יחיד ששופט, אשר מכוון את מעשיו עפ"י שכלו כדי להשיג את התוצאה החיובית ביותר במונחים מוסריים.

ההבדל העקרוני ביניהם הוא בשאלה אם השיפוט נעשה לפי אמת המידה של החברה או לפי אמת המידה של המציאות. ולכן זה נשמע משונה עד כדי אבסורדי לאנשים רבים, שדווקא זה ששופט עפ"י החברה שמסביבו הוא זה שאינו תורם לה ואף הורס אותה כי החברה איננה מסוגלת להעניק ידע לצורך שיפוט – ומאידך, דווקא זה השופט לפי המציאות יכול להיות מועיל גם לחברה ויועיל לה בהכרח ולו מתוקף העובדה שהוא כלול בה ומהווה חלק ממנה.

למעשה כל מה שראוי להיקרא מועיל לחברה הוא תוצר שיפוטו של שכל יחיד שפעל עפ"י המציאות. הסתירה-כביכול נפתרת ברגע שמבינים שאין סתירה בין מושגי היחיד, החברה והמציאות, שמדובר בהיבטים של אותה מהות, שמה שמועיל ליחיד הוא גם מה שמועיל לחברה ושפעולות המביאות תועלת ליחיד ולחברה גם יחד עולות בקנה אחד עם דרישות המציאות. למעשה, עשיריה של החברה הם בדיוק מה שמייצג את ההתאמה בין הענין האישי לבין ענינו של הכלל, שכן הם הצליחו לשווק את עצמם לחברה באמצעות החפיפה שבין יצירתם האישית למען רווח להיותה מביאת רווח גם לרבים אחרים.

שיפוט ראוי – שכלתני ומציאותאי – צריך להיות יחידאי. לכן, תבוססנה תנועות אנושיות חיוביות על שיפוטו של היחיד השכלתני. תנועות המוניות יהיו, עפ"י הגדרה זו, לא חיוביות. עם כל הרצון הטוב שיכול להיות אצל חברי קבוצות המוניות (ודוגמאות לכך הן הנצרות והסוציאליזם, המבוססות על רצון טוב), הן תבאנה רק להרס, כי אין אפשרות שחברי קבוצה יצליחו לבנות קיר בלי תכנית מוגדרת, שפה ותיאום מדוקדק – ואלה אינם ביטויים של רצון טוב אלא של הצגת תכלית, שיפוט, ידע והגדרת תכנית, שהן תוצרי השכל – והשכל הוא לעולם רק יחידאי.

לכן, יש לדחות תנועות המוניות ולאמץ אך ורק את הגישות המבוססות על השיפוט היחידאי. אין, כמובן, מניעה שתהיינה גישות אלה נחלתם של רבים, אך העקרון שעליו יש לעמוד הוא שהכמות מתבטלת בפני האיכות: שבשום הקשר או מובן אין מליון טועים עולים על צודק אחד – וזו גם הסיבה לכך שבראשן של כל התנועות שהביאו את מירב התועלת למין האנושי עמדו תמיד פורצי דרך יחידים, אשר לכאורה לא התחשבו בכלל הציבורי, אך, כפי שנתגלה ברבות הזמנים, היו הם אשר הביאו לאנושות את הרווחים הגדולים ביותר דרך יחידאיותם.