המגמה הפוסט-מודרניסטית

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 903

 

המגמה הפוסט-מודרניסטית

משמעות הפוסט-מודרניזם, כפי שהגדיר אותה אחד מידידי, בצורה כמו-אינטואיטיבית, היא "הכל הולך". כלומר: לכל דעה יש מעמד שווה לרעותה.

לכאורה, מציג הפוסט-מודרניזם חופש ופתיחות. הוא טוען כי לכל העמדות, ההשקפות, המחשבות והרעיונות זכות שווה מבחינה פילוסופית. הטיעון לתמוך בכך, אני מעריך, יהיה שמכיוון שאין אמת אובייקטיבית ושגם אם היתה אמת כזו לא ניתן היה לברר אותה או להגיע להסכמה עליה, העמדה המעשית ביותר לנקוט בה במצב הקיים, מבחינה פילוסופית, היא לתת לגיטימציה לכל עמדה, רעיון או מחשבה.

התמימים יסברו כי אין טוב מהפוסט-מודרניזם כדי לכבד בעלי דעות שונות – במיוחד כשכל אחת מהדעות הללו יכולה לגלם בחובה אמת כזו או אחרת.

מבחינה אחת מסויימת, מהווה הפוסט-מודרניזם נסיון לעקוף את הויכוח המתמיד המעקר את הפילוסופיה ואינו מאפשר לה להיות מעשית, ולהגיע לסוג מסקנה כוללת שתכלול בתוכה תשובה חד-פעמית לכל השאלות ופשרה כוללת בין כל העמדות. זוהי תמימות נוראה והליקוי הלוגי הבולט בה, שהוא מה שאלה המחזיקים בגישה זו אינם שמים לב אליו, בד"כ, הוא העובדה שהפוסט-מודרניזם הוא, בעצמו, מגמה.

כן, הפוסט-מודרניזם הוא מגמה מודעת, מובהקת, אשר מגדירה עמדה מסוימת ביותר ואלה המחזיקים בה רואים אותה, בהכרח, כצודקת.

כל מי שמחזיק בעמדה כלשהי ברצינות יודע כי אין היא מאפשרת, לוגית, עמדה מנוגדת. הסכמה מודעת או לא עם חוק הסתירה האריסטוטלי נמצאת, באופן מובנה, בכל העמדות, פילוסופיות או אחרות; כל "אני מסכים ש..." אומר גם "אינני מסכים ש...". הפוסט-מודרניזם, שמחזיקיו בתמימות סוברים כי הוא יכול לקבל הכל אינם יכולים להתחמק מחוק הסתירה ובודאי שלא מחוק הזהות, אותו מבטא חוק הסתירה: גם הפוסט-מודרניזם, כמו כל גישה, עמדה, דעה מובהקת אחרת, איננו מאפשר, לוגית, גישה אחרת.

ההוכחה לכך נמצאת בעובדה מדהימה בפשטותה - שהתומכים בפוסט-מודרניזם אינם מסכימים עם עמדה המנוגדת לו. במלים אחרות: אותם אלה האומרים שלכל דעה יש לגיטימיות, מתנגדים ללגיטימיות של דעה המנוגדת לדעתם; הפוסט-מודרניסטים דוחים עמדות המצדדות באמת מוחלטת, בעובדות מוחלטות, בנכונות בלעדית, בצדק מוחלט, ב"שחור ולבן" מוסריים ועוד דעות חד-משמעיות רבות כגון אלה. בעצם דחיה זו הם מצהירים, למעשה, על כך שאין, בעצם, אפשרות לקבל את כל הדעות – מה שמבטל מני ובי את הפוסט-מודרניזם על קרבו וכרעיו.

כפי שצויין לפני כן זה ברור שמבחינה לוגית, כל עמדה מנוגדת, מעצם הגדרתה, לעמדות המנוגדות לה – והעמדה הפוסט-מודרניסטית איננה שונה, עקרונית, מכל עמדה פילוסופית אחרת (למעשה, אם היתה שונה, היא גם לא היתה עמדה...). כמו כל חי או צורת חיים (ובמובן זה רעיון או השקפה הם צורות ביטויו של החי הפילוסופי) כל תפישה מפעילה כוח רעיוני כדי להגן על עצמה ביחס השקול לכוח שאותו היא מפעילה כדי להתקיים בעולם. משום כך, עובדת אי הסכמתו של הפוסט-מודרניסט עם טענה מנוגדת נובעת לוגית באופן הכרחי מתפישתו.

אלא שבמקרה המסוים של הפוסט מודרניזם, המהווה, למעשה הצהרה על הסכמה עם כל עמדה רעיונית, אי ההסכמה שלו עם עמדה המנוגדת לו, היא הצהרה על סתירה עצמית ומתוקף כך, חיסול עצמי של עמדתו.

ואם אין עדיין הדברים ברורים, ניתן לפרט אותם בדרך הבאה: אם מסכים הפוסט-מודרניסט עם עמדה מנוגדת לעמדתו, הוא מסכים, למעשה, עם כך שעמדתו אינה צודקת. אם הוא איננו מסכים עימה, הוא סותר את עצם הרעיון הפוסט-מודרניסטי, המסכים עם כל עמדה שהיא. בשני המקרים, אין לפוסט-מודרניזם מקום בשדה החשיבה האנושית הלוגית – ובכל מקרה, אין לו רגליים במציאות.

אך האם מאמר זה באמת "גילה את אמריקה"? לא לאלה מבינינו שהם בעלי חשיבה מוצקה, המתנהלת עפ"י כלליו המדוייקים של מדע ההגיון; הרי אי נכונותה של הגישה הפוסט-מודרניסטית בולטת כל כך שממש אי אפשר להחמיצה. איך, אם כך, קנה לו רעיון מוטעה, שטחי ודליל כל כך זה מקום מכובד כל כך בחשיבה של זמננו?

התשובה הכללית לכך היא הפוליטיזציה של הפילוסופיה. היא קיימת בעצם עובדת התייחסותנו לפוסט-מודרניסטים ולא לרעיונם השטחי, כי הם – האנשים – הכוח היחיד המעניק במציאות עולמנו תמיכה לרעיון עוועים זה. כוחו של הפוסט-מודרניזם אינו פילוסופי אלא פוליטי – ועל כך אין להוסיף.