המשפחה כערך
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 925
המשפחה כערך
המשפחה היא סוג של עסק, של שותפות, שבה, כמו בכל עסק טוב, כל אחד מהמעורבים הוא בעל רווח אישי שהוא גדול יותר משהיה לו אם היה לבדו.
המשפחה היא עסק טבעי בעל אופי מטפיסי: לכל אדם משפחה: הוא נולד כחלק ממנה – ועם הפוטנציאל לממש את המשכיותה. משפחתו של האדם היא שלשלת המתמשכת, בכוח, מן העבר לעתיד - והוא מהווה בה את חוליית ההווה.
המטפיסי ניתן לאדם כערך שלא ניתן לערער עליו – וכשמדובר בערך המשפחה מדובר כמובן בכוח ולא בפועל; אפשרות מימושו ואיכותה תלויים ביחיד אך שומה לבחון אותו כדי להחליט על חוליות ההמשך. בחינה זו מתבצעת בפועל על ידי כל יחיד – והבחינה מותנית, על-פי רוב, באיכות המשפחה שממנה בא היחיד הבוחן.
אם מעריך היחיד שהשלשלת אינה טובה, או שאינו רואה בה שום ערך מיוחד, הוא בוחר לנתק אותה או שלא להמשיכה. בתרבויות המערב – ובמיוחד באמריקה – דבר זה נפוץ היום ביותר; ניתן לראות בה יחידים רבים העוזבים את משפחותיהם כחלק ממה שהם מעריכים כתהליך התבגרות – אלא שהם אינם חוזרים לעולם: הם נוסעים למקום רחוק ומקטינים ביותר את הקשר עם הוריהם, עד כדי נתק גמור.
משמעותו של נתק כזה היא אבדן ערך. בד"כ הדבר נובע מחוסר הערכת הערך – ביטוי של היחס הלוגי ההכרחי בין מעריך-לערך: אם אין המעריך מעריך, הערך אינו קיים, למעשה. מכיוון שהערך – במקרה זה ערך המשפחה - הוא אובייקטיבי, משמעות הדבר היא אי מימושו של פוטנציאל הערך – והפסד ברור ליחיד / ים שהחליטו על אי מימוש זה.
אדם או חברה אשר לא ביססו בצורה רציונלית-מדעית את ערך המשפחה מביאים, באופן בלתי-נמנע לכך שהטובים ביותר מביניהם ימצאו עצמם במצב שבו אין הם רואים שום ערך חיובי במשפחה, ואז הם יאחזו במסקנה ההגיונית ביותר הנראית בהקשר כזה - לבטל את המחוייבות אליה.
זוהי טרגדיה, שכן ההחלטה שלא לממש את הכוח הטמון בערך המשפחה מושתתת פעמים רבות על החוייה הסובייקטיבית של היחיד, שיכולה להיות פעמים רבות רגשית וחסרת משמעות ידיעתית אובייקטיבית לחלוטין. משול הדבר לאדם שלא יתקרב לכלבים כל ימי חייו בגלל שכלב נשך אותו פעם אחת כשהיה ילד. לאדם כזה לא היה מישהו שיסביר לו כי מדובר במקרה פרטי ולא בעקרון. בשל מורכבותה ועצמתה של המשפחתיות, חוייה משפחתית שלילית היא מרחיקת לכת בהרבה – אך כך היא גם החוייה החיובית של משפחה טובה.
תרבות זמננו, המושפעת מערכי המערב היא, במובנים רבים, תרבות אנטי-משפחתית; היא איננה מאפשרת ליחיד לראות את הצדדים הרווחיים של ההשתתפות בערך המשפחה ולכן של הרווחיות וההתפתחות שהיא מגלמת. במקום לראות את המשפחתיות כערך רואים אותה רבים כעול. הדמיון לגישה החמרנית-סוציאליסטית צריך להיות ברור: כמו בגישה זו, רואים רבים את הילודה הרבה כאיום על יכולת הפרנסה – ואין רב עצמה לאיור הסתכלות זו מתכנון הילודה המפלצתי הנהוג בסין. מה שהם עושים בדיקטטורה בכוח הזרוע, עושים במערב בכוח הפסיכולוגיה – או יותר נכון שטיפת המוח – החברתית: משכנעים את האוכלוסיה שכל הממעיט בילודה הרי זה משובח והנוסחה "ילד וכלב" נתפשת כדי והותר למי שלקה ב"שגעון" הקמת המשפחה...
ביסודו של דבר כל זה מבוסס על יסודות חיי היחיד: אם חש אדם צעיר אך ורק במחוייבויות המשפחתיות, אם כל מה שהוא יודע על משפחתיות מסתכם בחויית אי נוחות ותחושת חובה, הוא לא ירצה להיכנס למחוייבות זו – וניתן יהיה להבינו. אך אם הוא יעריך כהלכה את הפוטנציאל של משפחה גדולה ומלוכדת, של צוות הנע באופן מתואם במסלולי החיים, כשהשותפים בו מסייעים זה לזה ללא כפיה, כמו בחברה נאורה ומתקדמת – אז איש לא יוכל למנוע ממנו את השאיפה למימוש ערך אנושי גבוה זה – והוא ומשפחתו גם יהיו היסוד הבריא האמיתי – והדגם המושלם – לחברה אנושית חיובית, שכמוה כמשפחה מורחבת.
כי אין ערך שרווחיותו גבוהה יותר מערך המשפחה הטובה. זה שמצליח להקים משפחה טובה יוכל לרוות נחת והנאה רבים ביותר כל ימי חייו – ויתן לבני משפחתו את היסוד לחיים טובים, מאושרים ועשירים בעתידם הפרטי. משפחה טובה היא היסוד לצמיחת כל ערך חיובי אנושי – והמחסור במשפחה טובה כמעט ואיננו מאפשר ליחיד לצמוח לבגרות באופן שלם; משפחה טובה היא היסוד לכל דבר חיובי שיכול אדם לרצות בחייו – וזה מה שכדאי שיוערך כראוי.