הפסיכולוגיה של הפחדן המוסרי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 843
הפסיכולוגיה של הפחדן המוסרי
אחת הטענות שמושמעות תדיר נגד פעילים רעיוניים נסבה לגבי חוסר האחריות שלהם או, לחליפין, אחריותם לגבי חשיפת אנשים אחרים לסכנות – ומדובר בסכנות פיזיות כמו גם בסכנות רוחניות. בהקשר זה יש לציין כי לא רק שסכנות אלה אינן שונות בשום מובן עקרוני מהסכנות שלוקח על עצמו ועל בני אדם אחרים כל אדם הנכנס מדי בוקר למכוניתו שהיא, כידוע, רכב קטלני - אלא שבמקרה שבו תובעים מישהו על נזקים רוחניים בהקשר שבו לא נעשתה שום כפייה שהיא, יש לברר מהי בדיוק עמדתו של התובע לגבי חופש הבחירה; שם, אצלו, תימצא התקלה.
אם נהרסת מערכת יחסים שהיתה קיימת בין חברים ואחד מהם הפך לאויב לרעהו, הרי העונש של האויב - ואולי הסיבה לאויבות זו מלכתחילה, הוא שהוא בחר שלא להכיר בערך הבחירה. זה שהכניס שנאה לתוך ידידות הפר חוזה. ידידות היא חוזה המבוסס על אהבה כתנאי יסודי. מי שאהב ובחר לשנוא, עושה זאת בד"כ כי שינה את דעתו לגבי העסקה והחליט לברוח ממנה על ידי התחמקות מתשלום מה שהתחייב. דבר זה אפייני לאותו בעל שכשאשתו נמאסה עליו ולא רצה לשלם לה מזונות, הוא העליל עליה שהיא בוגדת בו - או לזה שקרא את אין ראנד, התחיל ללמוד אותה וגילה לפתע כי מדובר בהתחייבות שלא תאפשר לו להיות בוזז.
בעייתם של אנשים מסוג זה מתמצה בשאלות כמו "איך אהיה בוזז מבלי שאדע שאני כזה?" או "איך אבגוד בערכי מבלי שאאשים את עצמי מאוחר יותר כי הבאתי את עצמי לכך?" אדם כזה מתחרט על שהוא אינטיליגנטי כי הוא חושש מן הצפוי לו בעתיד ממצפונו שלו; הוא מעדיף היה שלא לדעת על הרע, כי הוא אינו יכול לומר לעצמו "אני יכול להילחם ברע אבל אני פוחד". ממילא ניתן להבין מכך כי הבעיה נוצרת ביחס ישר ליכולתו של האדם. לאדם חלש ברור כי הבריחה מרע חזק היא פתרון רציונלי לבעיית קיומו - אך לאדם חזק הפוחד מן הרע יש בעיה מורכבת הרבה יותר...
זו הבעייה של הפחדן המוסרי. מי שיש לו משהו אובייקטיבי לחשוש ממנו איננו פחדן אף אם הוא פוחד לפעמים. אפילו גיבור איננו אדם חסר פחד אלא כזה שגובר על פחדו. התגברות על פחד וכיבוש היצר הם ביטויים של אומץ. פחדן הוא אדם שהפחד הוא המניע המרכזי בחייו. פחדן מוסרי הוא זה המרשה לפחד להנחותו כשהוא יכול להתגבר עליו. אדם כזה בוחר להרשות לפחד להנחות אותו. ככל אדם לא מוסרי פועל הפחדן המוסרי קודם כל כנגד עצמו. כל רגש הוא מוטעה כשהוא הופך לעיקרון מנחה, והפחד הוא אחד המסוכנים ביותר מבחינה זו. הפחד פועל כגורם המשתק את האורגניזם, כי המחזיק בו מתחיל לבלום את פעולותיו הוא. מנקודת המבט של הפחדן אסור לשום דבר לנוע בכדי למנוע תקלות אפשריות מכיוון שהתקלות קורות רק בהקשר של תנועה.
אם הוא אינו מתגבר על פחדו (שהוא היסוד הראשון עליו לומד הגיבור להתגבר) אחת הדרכים הנותרות לפניו לבריחה היא לרמות את עצמו: לפברק עדויות לכך שאין צורך להילחם ברע, לומר לעצמו שאין רע בנמצא, ובסופו של תהליך שהטוב הוא הרע האמיתי, שטעה בשיפוטו הקודם. הוא עושה זאת גם מכיוון שנראה לו כי פגיעה בטוב לעולם לא תגרום לו נזק קשה כמו שייגרם לו אם יתנגד לרע. מבחינה הסטורית מבוטאת תנועה זו בפילוסופיית זמננו, שהיא כולה תירוץ עצום שנועד למנוע את תנועת הטוב מפחד הרע האפשרי.
בכל מודל חברתי תוכל למצוא את זה שהתרשל בהשגחה העצמית ונתן לפחד להתגבר עליו. הגוף מזהה את בגידת הראש וקורא לו לבירור. הראש מחפש תירוצים להצדיק את אי יעילותו בניהול הגוף. מחשש לעימות הוא מתחיל בהשמצת הגוף, החומר, החלק שלטובתו התחייב לפעול בעסקה המקורית. אדם כזה יחשוף את עצמו בהתנכרותו לשרשיו כי הם בעלי חובו המציקים לו והקוראים לו תדיר לשלם את המגיע להם.
אנשים כאלה, אשר יסודותיהם העקרוניים מפריעים להם, מכריזים כי טעו בהערכתם הקודמת, כי מה שחשבו לרע הוא טוב והטוב רע. כי רימו אותם והוליכו אותם שולל, כי פעם חשבו שאין ראנד צודקת אבל כשנתבגרו מצאו כי היא ענין לצעירים תמימים, כי משה קרוי הוזה משוגע שיצא מדעתו, כי גם הם היו חלק מחבורת המשוגעים עד שגילו כי מדובר בכת כפייתית ופרשו ממנה בגאון.
אדם הבוחר באופן חפשי רואה שינוי דעה כשינוי שנבחר, זה שאינו בוחר חושב ש"נתגלתה האמת", שמצבו הרעיוני של אדם מקובע ואינו משתנה. אם אדם אינו משגיח יומם וליל על תוכן תודעתו, על הפילוסופיה שהוא אוחז בה, ימצא יום אחד שאינו אוחז בה יותר. השינוי הפילוסופי שעבר לא נבע מעובדות חדשות ששינו את דעתו אלא מהעדרן, לא מעבודה אלא מעצלות. מכיוון שחלק ממנו מסרב להכיר באבהותו על כשלון הוא מסרב להכיר בשינוי שנוצר ע"י בחירתו הוא. נוח לו באותו רגע להאשים גורם חיצוני בפשע, בפעולה, בשינוי. בפילוסופיה הוא יאמר שהמציאות משתנית וחסרת יציבות והוא יחפש להאשים חברים על שהונוהו בהשתנותם.
אצל אדם הבוחר בפתרון דחוק זה תיווצר סתירה פנימית בנושא חופש הבחירה. מחד לא יוכל להכיר בו שכן זה היה מחייב אותו בפעולה שונה מזו שעשה ונוטל מידיו את התירוץ לטעותו, ומאידך, אם יכחיש את קיומו של חופש הבחירה במציאות, איך יוכל להאשים את אלה שפגעו בו בפעולה של בחירה ולהביאם להכיר באחריות מעשיהם ללא קיומה של בחירה?
בכך, למעשה, דן את עצמו אדם זה להתקיים במצב של פיצול אישיות תודעתי ומאוחר יותר רגשי ומתוך כך נפשי. זו, בסופו של דבר, הדרך שבה פוגע אדם הכושל אל מול דרישות המוסר, בעצמו.