השוטה

השוטה

מילדות חשים אנו שעלינו להסתיר את רגשותינו – שאם נראה שאנו חשים שמחה, עונג או נצהיר על כך שאנו מאושרים או, לפחות, מאמינים בטוב, בחיים ובאושר, יהיו האחרים בטוחים שאנו שוטים. רק לשוטה מותר לומר דברים כאלה ולפיכך הוא האדם היחיד היכול לומר הכל בתרבות המערבית. השוטה הוא תוצר של תרבות הפנקסנות הכפולה, שבה אין אדם יכול לחוש יופי או להצהיר שצודק מה שנראה לו ככזה. זוהי התרבות המערבית, שנמצאת בדיכוי מתמיד, שאינו מאפשר לשום אדם להיות מסופק במה שהוא עושה, במיוחד אם הוא מצליח במעשיו ומגיע להישגים.

המדכא הראשי של החירות האנושית בהקשר זה איננו פוליטי אלא פסיכולוגי; זה הוא הרעיון של הפיצול בין הטוב לצדק אשר איש איננו יוצא נקי מפגיעתו (אלא אם כן זכה לזהות את רשעותו, השיב מלחמה שערה וזכה בנצחון...). בחברה כזו גם בעלי השררה יכולים ליהנות אך רק בתנאי שלא יאפשרו לאמת להתנוסס בראש חוצות או אם ישתתפו בביצועה של עבירה. בחברה מסוג זה רק השוטה יכול להתחמק מפגיעה רעה בכך שאמיתותיו מתורצות במצבו. לפיכך יכול אדם בתרבות המערבית להתחמק מכך שהציג עצמו שמח רק אם הוא מסביר זאת בכך שהיה שיכור...

אם בהיותנו תינוקות, עת מגבשים היינו את הבנתנו לגבי העולם, הייתה לנו אפשרות להבין תיאוריה פילוסופית ואם היינו מכירים אז תיאוריה שאומרת שהעולם, כלומר המערכת שבתוכה אנו קיימים היא מיכנית-חומרית, אז לעולם לא היינו מכירים באפשרויות החיים של גופנו ולעולם לא היינו מרשים לעצמנו להזדהות עמו עד כדי שנתאחד עימו, נכבשו ונשתמש בו כחלק מאיתנו. במקרה כזה היינו מתנוונים כתינוקות שאינם לומדים לדבר, לנוע וללכת, או כמו כל אדם שמאמין שהעולם חומרי.

22.5.97