התודעה כמבקר מוסרי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1253
התודעה כמבקר מוסרי
בזמן שבו יכול היחיד לראות איך מה שהוא עושה בד' אמותיו קשור למה שקורה לו בשל הקרבה הרבה, אין הוא מעריך שקרבה כזו קיימת גם במקרה של יחסיו עם בני אדם רחוקים ממנו, ולכן הוא גם מרשה לעצמו לתמוך או, לפחות, לא להתנגד לכך שבני אדם רחוקים ממנו ייפגעו בזכויותיהם.
אך כל המרשה – בשתיקה או בכל דרך אחרת – פגיעה בזכויות האדם – יקבל את עונשו כאשר, בעת שבה ייפגעו זכויות האדם שלו, תבוא אנושיותו לידי ביטוי בכך שהוא ימצא שבגלל המחדל שלו הוא אינו יכול להגן על עצמו; על הימנעותו צלפעול בצורה מוסרית הוא ישלם קנס יקר, כי בדיוק בנושאים שבהם לא עמד להגן על זכויותיהם של האחרים הוא לא יחוש חזק או צודק דיו כדי להגן על עצמו; כך פועלת האחדות הכלל-אנושית והכלל-מציאותית, המהווה את הביקורת הטבעית הקיימת בכל אדם יחיד על בחירותיו.
אנושיותו של היחיד האנושי מתבטאת באחדותו – התכונה הרוחנית שלו – שהיא אשר מייצרת את "אפקט הבומרנג" – התחושה שמה שעשית כלפי חוץ בא ותופש אותך כלפי פנים. דבר זה נובע מכך שהכוח השופט שהאדם מפעיל בהקשרים שונים הוא אותו כוח, אותה מהות, אותה זהות. היחיד האנושי אשר מנסה להתחמק מעובדת היותו רוחני נפגש עם עובדה זו בכל פעם מחדש כאשר הוא מוצא כי מה שביצע בעבר שב אליו בהווה.
כי זכויות האדם הן זכויות בני כל העמים, כל הדתות, כל התרבויות אשר כולם בני האל והטבע. אותו עקרון שבאמצעותו יכול אדם בן זמננו ליהנות ממעשה האמנות של אדם הרחוק מכאן ומעכשיו בזמן ובמקום אלפי שנים, תובע מהאדם לא להיות אדיש כלפי גורלם של בני אדם גם אם הוא איננו מכיר אותם באופן אישי. בשל כך, גם אם יכול האדם להתעלם מסבלם – או מאושרם – של בני אדם אשר מדוכאים במקומות רחוקים, אין הוא יכול להתחמק מכך שבאופן ישיר הוא יחווה את השכר על פעולתו.
הרוח האנושית מהווה מנגנון בקרה פנימי אשר מפקח על כל מעשיו של היחיד. הרוח היא, בהגדרה, מה שמאחד את הדברים במציאות. במונחים פשוטים זו התודעה היודעת את עובדות המציאות. התודעה, אשר מבקרת את הידע ודואגת שלא יהיו בו סתירות, פועלת בצורה דומה כאשר היא איננה מאפשרת את קיומם של שני סוגים סותרים של מדיניות באותו אדם. בשל כך כל מי שמניח לעצמו לתמוך באופן ישיר או עקיף בחוסר מוסריות דן את עצמו למצב שבו לא יוכל ליהנות באופן מלא מפעולה מוסרית.
רעיון זה, שלפיו אין רוח האדם מניחה את קיומה של סתירה ערכית ברשות בעליה, קשורה לכך שלרוב אין בני האדם מודעים למידה הרבה של השליטה והפיקוח שקיימת ברשות תודעתם על כל פרט מידע שהיא נחשפת אליו. אך די אם ניזכר, לצורך דוגמה, בכך שאם מציגים, למשל, לפני אדם פיסת מידע כוזב כמו "פיל הוא בעל חיים אפייני לסיביר", דעתו לא תסבול זאת ותתקומם. הדבר ינבע מכך שהידע ששמור בתודעתו לגבי פילים יסתור, במקרה זה, את הידע ששמור בתודעה לגבי סיביר והתודעה, אשר איננה מקבלת סתירות, תדחה - או, יותר נכון, לא תסכים לקבל אל תוכה - את פיסת המידע השגויה.
תגובה זו שיש לכל אדם כלפי פגיעה באמת מדגימה עד כמה קנאית רוח הביקורת שלו. בכך מציגה התודעה האנושית את התאמתה למציאות או, בדיוק יתר, לעובדה שאין סתירות במציאות; בהתאמה לכך שבמציאות אין סתירות, התודעה איננה מסוגלת לקבל אותן. כמנגנון קליטה, עיבוד והתאמה הדדי של פיסות מידע, בונה התודעה תמונת עולם אחת, בלתי סותרת, ולא יותר, ואיננה מאפשרת לפיסות מתמונה שונה לחדור אליה.
בכך שעקרון זה נכון, כמובן, ביחס ישר לשמירתו של היחיד על טהרתה של תודעת, מתבטאת ההתאמה הטבעית שיש לטבע התועה עם המוסריות האנושית. זו איננה מניחה לאדם להיות שלוו ומאושר כאשר יש ברוחו התנגשות בין ערכים סותרים. הטוב, המתבטא ברוח האדם כשלמות מוסרית, איננו מאפשר ליחיד להיות מוסרי ו"לא כל כך" מוסרי בו בזמן.