בין לאומיות ללאומנות

בין לאומיות ללאומנות

מה שמפריד בין המוסרי ללא מוסרי

לעתים מפרידה אות קטנה בין שתי מלים אך בני האדם אינם שמים אליה לב; זה מה שקורה במקרה של לאומיות ולאומנות. בני אדם רבים בתרבותנו אינם מבחינים באות "נ" המבדילה בין שתי מלים אלה ומתבלבלים ביניהן. ההבדל בין המושגים שמציינות מלים אלה הוא גדול ועקרוני, בשל היותה של הלאומנות בלתי מוסרית בעליל ואילו הלאומיות בגדר ערך חיובי וחשוב לאדם. הבלבול ביניהם הוא לרוב תוצאה של טעות תמימה אך לעתים הוא תוצאה של ידיעה ובחירה ולפיכך גם חוסר תמימות ולעתים קרובות אף מגמות זדון.

הלאומיות היא כל נטיה או מגמה להשגת ערכים המאפיינים את ההיבט הלאומי, תוך פעולה למען חיזוקם, העצמתם ושידרוגם בעולמם של היחידים המשתייכים ללאום מסויים. במקרה הטוב (כלומר כאשר עובדות המציאות מצביעות על תכניו של לאום בעל ערכים חיוביים, התורמים לבני האדם שכלולים בו) הלאומיות היא מגמה המחזקת את בני האדם. ויש להדגיש כי מגמה זו מחזקת את ההיבט הקבוצתי של היחיד שלא על חשבון ערכיו היחידאיים, כלומר מבלי לדכא את אישיותו הייחודית ומבלי לפגוע בערכים המרכיבים אותה. ככזו מאפשרת הנטיה הלאומית לסלול דרך לשיתופיות ולאחווה בין יחידים ועמים.

לעומת הלאומיות, הלאומנות היא נטיה פוליטית הרואה את ערכי הלאום כעולים על ערכי אנוש אחרים, כמו אלה השייכים ליחיד, ואשר נמצאים בעימות עימם. הלאומנות מבוססת על ההנחה שיש ניגוד בין ערכי היחיד לערכי הכלל שאליו הוא משתייך ושכל פעולה יחידאית – ובמיוחד זו המבוצעת למען ערכיו – מנוגדת בהכרח לערכי הכלל. לפיכך מנוגדת הלאומנות הן ליחידאיות והן ללאומים אחרים.

מכך ניתן להבין שבזמן שבו הלאומיות היא תנועה המחזקת את היחיד האנושי ואת האחווה בין בני האדם ובין העמים כי היא איננה מאיימת עליהם כיחידים או כקבוצות, הלאומנות היא תנועת הפרדה בין עם מסויים לבין אחרים או לבין יחידים שאינם מזדהים עימו. כך או כך, בשל העובדה שביסוד שתי אלה קיים הערך הלאומי, נפוצה תופעה הבלבול שבה מהווים לעתים קרובות הערכים הלאומיים יסוד לבלבול בין המוסריות המאצילה ומקדשת את ההיבט הלאומי של האדם לבין חוסר המוסריות המדכאת את ערך היחיד האנושי בשם הכלל. בשל כך יחטיאו רבים את מטרת אהבתם לבני עמם ויחליפוה בשנאת האחר, במיוחד אם וכאשר הוא אויב לעמם.

למותר לציין מדוע הלאומנות, המדגישה התנגדות לכל עם, גזע או קבוצה שאינם שייכים ללאום שעימו הם מזדהים, היא גם תואמת גזענות בטבעה. כנגדה, ללאומיות אין כל היבט גזעני. בזמן שהלאומנות רואה כל יחיד אנושי רק כחלק קטן במהות חברתית גדולה וחשובה יותר ואת זו כמייצגת את מטרת חייו של היחיד, אין הלאומיות רואה את החברה כערך בפני עצמו אלא רק כמושג המייצג את היחידים בחברה, אשר את התרומה לו יש לראות כתרומה ליחידים המרכיבים אותו, מבלי לפגוע בדרך כלשהי במעמדם או בזכויותיהם כיחידים. בתפיסה הלאומית היחיד הוא עדיין התכלית ואין לגרוע כהוא-זה מערכו היחידאי בשל תכונות הקבוצה שאליה הוא משתייך. הלאומיות איננה פוגעת בקדושת ערך היחיד.    

דבר זה מסביר הן מדוע ממהרים אנשי מחנה השמאל להאשים את הדוגלים בערכי הלאום הישראלי בנטיה לפשיזם (התנועה הלאומנית שצמחה באיטליה), כלומר בפעולה המדכאת את היחיד לטובת הכלל ובהתאמה לכך את הערבי לטובת היהודי. דבר זה גם מסביר – את מה שמסוכן ביותר - את טעויותיו של חלק מהציבור היהודי, הדוגל בערכי ישראל, אשר רואה את מסורת ישראל ככזו שמצהירה על התנגדות פעילה כלפי כל מי שאיננו יהודי.

במונחים של ישראל 2013 שבה מהווה האזרח הפלסטיני, שלעתים קרובות ביותר הוא לאומני המציב את הלאום הפלסטיני בעדיפות ביחס לכל דת, מגמה או רעיון לאומי אחר, סכנה של ממש לקיומם, חוזקם ושלמותם של ערכי ישראל כמדינה וכעם. מבחינה זו מהווים דווקא הלאומנים הפלסטינים גורם המעודד את יסודות הלאומנות המסתתרים ביסודות הבלבול שלעיל. בדרך זו מהווים דווקא הלאומנים הערבים את הגורם הראשי המתסיס את הרחוב הפלסטיני ומביא, בעקיפין, גם את המבולבל הישראלי לנטיות גזעניות.

אך בזמן שנטיותיו הגזעניות (אם בכלל) של הציבור היהודי מוגנות מפריצת אלימות, שכן היהודי הוא יחידאי בגישתו. ככזה הוא איננו בעל נטיה קולקטיביסטית וגם מסורת ישראל תומכת בכך בדחותה הטלת "עוון אבות על בנים", כלומר האשמתו של אדם בגלל מעשה של אדם אחר או של קבוצה אחד או קבוצה. אל מול היהודי, שאינו נוטה לטפול האשמות שווא על יחיד כלשהו (יהודי או אחר) דווקא האדם הערבי מוכיח שוב ושוב כי ביסוד גישתו הוא תופס את היחיד האנושי לא כשלמות עצמאית אלא כאיבר בגופה של אומה.

בשל גך מהווה, מבחינתו של הערבי, היהודי היחיד באשר הוא מטרה לגיטימית לאלימות. מבחינתם של הערבים הריגתו של כל יהודי, כולל תינוק רך, אשה הרה וישיש בכסא גלגלים, יכולה להיות תשלום קולקטיבי נאות על פשעי ישראל. זו, ביסודו של דבר, גם הסיבה למה שנתפס בעולם המערבי-נוצרי כגישה אכזרית שאיננה מבחינה בין אדם אחד למשנהו. אך תופעה זו איננה נטולת רגשות אלא שייכת לרגש שונה לגמרי: הלאומנות.

רוחה הלאומנית של התרבות הערבית בכלל והפלסטינית בפרט מתבטאת בחינוך קולקטיביסטי (קבוצתאי), המבין את העולם בכלל ואת הפוליטיקה האנושית בפרט לא כמה שמתחולל בין יחידים אלא בין קבוצות של ענינים מנוגדים ברמה גזעית, לאומית וכיו"ב, שהמאפיין את כולן הוא שהן ישויות קבוצתיות, שבהן אין היחיד קיים כשלעצמו אלא כמשרת רעיון קולקטיבי לאומני באופיו, שבו אין לאדם יחיד ו/או לזכויותיו מעמד מוגן לעצמו, שבאמצעותו הוא יכול להגן על ערכיו היחידאיים.

כפי שנכות מטילה על היחיד ניתוק מאפשרות פעולה מסויימת במציאות ולפיכך מגבילה את יכולתו לפעול במלאות בעולם תוך ניצול יכולות אנושיות באופן מלא, מהווה גם הלאומנות (ביחד עם הגזענות והקולקטיביזם) סוג של נכות, אשר איננה מאפשרת למחזיק בה להבין, לדעת ולזהות נטיות יחידאיות של בני אדם. דבר זה מתבטא מבחינה תרבותית בדרכים מוטעות רבות, שביניהם חוסר היכולת להבין ולהזדהות עם יוצרים יחידים גדולים (אשר התקדמות העולם המערבי מבוססת על תרומתם היחידאית) ופירוש פעולתם של ענקי הרוח של האנושות ברוח הקולקטיביסטית של הלאומנות.

בשל כשלים מסוג זה מבין נכה הרוח הלאומני את מניעיו של אדם כמו בטהובן כשאיפה להאדיר את רוחה של גרמניה – וכך יובן הדבר גם על ידי לאומנים גרמניים. כך, בעולם הלאומני ייעלמו כל תרומותיהם הפרטיות של גאוני רוח לאנושות בביצה טובענית של קבוצתיות ערכית שמגמתה לדכא כל עדות לקיומה של יחידאיות.