הוכחת האל

 

הוכחת האל

על נוכחות יסודית

"איך ניתן להוכיח את קיומו של אלוהים?" היא שאלת היסוד הקבועה המוצגת על ידי האדם החילוני לפני האדם הדתי. אך נושא קיומו של אלוהים אינו עומד כלל בסימן שאלה מבחינת המאמין הדתי - לא יותר משיש משמעות לשאלה "הם המציאות קיימת?" עבור האדם הלא-דתי. מאידך, בעולמנו התרבותי, שבו יש המערערים גם על קיומם של המציאות והעולם, מוצאים עצמם פעמים רבות אנשי השכל הישר נאלצים להילחם בחזית כפולה שבה מחד הם נדרשים להוכיח הן את קיומה של המציאות והן את קיומו של האל.

משימה זו מעמידה לפני האדם החושב קשיים מיוחדים בדיוק בשל היות הגדרתו של האל כזו שאין היא רואה אותו ככלול במציאות; מנקודת מבט יהודית אלוהים איננו אחת המהויות הנמצאות במציאות כפי שאינו בין עובדות העולם. אך המאמין הדתי והאדם המציאותאי (המחזיק בפילוסופיה המציאותית) שותפים בעקרון יסודי אחד הנוגע לכך, על אף ששניהם מחזיקים לגביו במושגים שונים: הן במקרה של המציאות והן במקרה של אלוהים מדובר במלים-מושגים המשמשים הנחות יסוד לתפיסת העולם, שהיא, כפי שמתבטא הדבר בשמה, היסוד לכל הצהרה, פעולה וחשיבה בחיים. בשל יסודיות זו ניתן לומר שבמונחים של הפילוסופיה המציאותית (האובייקטיביסטית) יש מקום לדבר על אקסיומה.

למה הכוונה באקסיומה? להנחה שהיא כל כך יסודית, עד שהיא קיימת בכל אמירה או הצהרה, כולל בנסיון לשללה או להפריכה. בדרך זו מוכיח המציאותאי את תקפות קיומה של המציאות (שהרי בכל אמירה יש משום שימוש במהות שקיימת במציאות) וגם, בנוסף לכך, מעניק לה מעמד שאינו נדרש להוכחה, בשל העובדה שעצם הוכחתה קיימת, כאמור לעיל, בכל אמירה. בהתאם לכך ובדומה לכך ניתן לומר שמנקודת מבט פילוסופית ניתן להעניק למושג האל, כמו למציאות, מעמד אקסיומטי. אך קיים הבדל בין מושגי המציאות והאל, אשר עשוי לעורר שאלה לגבי הלגיטימציה של מעמד זה: כדי לומר שלמושג האל יש מעמד אכסיומטי בדומה למעמד המציאות, יש להכיר בכך שכמו המציאות גם הוא כלול בכל אמירה שהיא.

איך עושים זאת? התשובה לכך היא על ידי הצבעה על מהות האל כפי שהדת מגדירה אותה. האל, לפי הגדרתו על ידי האמונה היהודית, קיים ביסוד כל היבטי המציאות – בכל גורם, מהות, פעולה, אמירה או היבט של הקיום. לפיכך, כמו עצם המציאות, נמצא האל גם בכל נסיון נסיון להוכיח את קיומו.

הדבר מתאר, למעשה, את נקודת מבטו של המאמין הדתי, אך האם יש בכך משום הוכחה? נכון שאם וכאשר מסכימים להנחה שמבחינה פילוסופית יש זהות בין מושגי האל והמציאות, מהווה ההוכחה לקיום המציאות גם הוכחה לקיומו של האל. אך על מה ניתן לבסס הסכמה זו? בזמן שנראה שנוכחות המציאות מעידה על קיומה באופן עצמאי, נראה שאין הדבר כך בהקשר קיומו של האל. הדבר נכון לפחות בעולמו של האדם הלא-דתי, אשר אינו רואה במציאות יותר מאשר עובדות. מנקודת מבטו הענקת מעמד אכסיומטי לאל היא שרירותית, לא מבוססת על עובדות ולכן אין לראותה כהוכחה כלל.

את הפתרון לסוגיה זו ניתן למצוא בעצם מושג ההוכחה, או בדרך בה מובן מושג ההוכחה עצמו; בהקשר זה יש להבחין בין הוכחה פילוסופית, המתבססת על היקש הגיוני הנובע מעובדות המציאות, לבין תוצאות ניתוח לשוני של מושג ההוכחה בעברית. ניתוח זה מצביע על היותו של מושג ההוכחה קשור לנוכחות, דבר שמשמעו הכרה יסודית שמבטא המושג בכך שקיימת זהות בין נוכחותה של מהות להוכחתה. או, במלים אחרות: שבשל היות ההוכחה והנוכחות שני צדדיה של אותה מטבע, אין הנוכחות זקוקה להוכחה.

וניתן להשתמש בכך כדי להסביר מדוע אין קיום האל נצרך להוכחה פילוסופית. אך אין זה מכיוון שהוא "מעבר" להוכחה אלא מכיוון שעצם נוכחותו, הקיימת בכל מה שנמצא, מהווה הוכחה לגבי קיומו. מנקודת מבטה של המסורת היהודית יש, במובן זה, תואם מדוייק בין זה לבין הצהרתו של האל לגבי עצמו בדברים שאותם הוא אומר בהתגלותו לפני משה במדבר: "אהיה אשר אהיה". משמעות שם זה, שאותו העניק האל לשימושו של האדם, מצביעה על כך שהוא נוכח בכל מה שקיים במציאות, יהיה אשר יהיה. נוכחות מציאותית זו, כאמור, איננה זקוקה להוכחה פילוסופית.

מבחינה פילוסופית, כפי שהמידע החושי איננו נזקק להוכחה לגבי עצם קיומו נכון הדבר גם לגבי החוויה הרוחנית האנושית, שעצם נוכחותה מהווה הוכחה לקיומה. במובן זה מהווה האמונה היהודית, המבוססת על הכרה בנוכחותן של עובדות הרוח במציאות, ביטוי לשכלתנות חזקה. זהו יסוד האמונה היהודית באל, שהיא ביטוי של מצב רוחני לא מיסטי אלא תבוני. במובן זה – שלא כמו בנצרות או בדתות שוות-ערך לה מבחינה הכרתית – האמונה היהודית איננה מנותקת מעובדות המציאות ומהשכל, אלא מכירה בנוכחות האל במציאות באמצעות השכל.

לפיכך, יש להצהיר כי העובדה שלא ניתן לספק לקיומו של האל הוכחה פילוסופית איננה טיעון נגד קיומו אלא חיזוק של מעמדו כבעל נוכחות קיימת באופן יסודי במציאות, ובהקשר המושגי כמושג המתייחס בצורה המקיפה ביותר להיבטי הקיום.