ידיעת האל

ידיעת האל

האמונה היהודית תובעת למדנות מהיחיד – ובכלל זה לימוד מהותו של האלוהים, כפי שהיא מצויירת על ידי היהדות. על המאמין היהודי להיות מצויד בידיעת האל; ידיעת האל משמעה, בין היתר, קבלת נקודת המבט שלו, כלומר נקודת מבט של הקשר כולל. במובן זה מתפקד מושג האל כפי שמושג כמו הפילוסופיה מתפקד ביחס לשאר הידע: הפילוסופיה מקיפה את כל עולם הידיעה האנושי ומאפשרת, באמצעות ההגדרות המדוייקות הנוגעות למהותה, לאחוז בגוף העצום של פרטי המדע תוך ידיעה היכן נמצא כל איבר בגוף זה ביחס לשאר. בדומה לכך, משתמש המאמין בלימוד תכניו של מושג האלוהים כדי להחזיק במלוא ההקשר של המתרחש בעולם.

בהתאמה לכך, מוסר סיפור הבריאה למאמין את מסגרת הפעולה המקיפה לא רק את קורות העולם, אלא גם את מגמתו ותכליתו. אלה האחרונים יוצרים תשתית לצורך האנושי של היחיד למיקום עצמו בתמונת העולם. המיקום העצמי חשוב לצורך הגדרה מוסרית נכונה של פעולתו ותפקידו במסגרת הכוללת של הקיום. בהקשר זה מתפקד סיפור הבריאה כמצגת אתית של המציאות – ודבר זה מגדיר את ההבדל בין תמונת עולם מטפיסית המגדירה את מה שיש, לבין תמונת חיים המגדירה את מטרות החיים והקיום של החיים בעולם ובראשם בעלי התודעה והבחירה, החל מאלוהים וכלה באדם.

המשותף לפילוסופיה המציאותית ולתמונת העולם הדתית הוא הכרה בבורא עולם, המשולבת בהכרה בתהליכי המציאות – דבר שהוא המקבילה להכרה במטפיסיקה של חוקיות מוחלטת - והכרה בפרשנות ההלכתית, שהיא המקבילה ההכרתית להסכמה עם היכולת השכלית האנושית. במובן זה מהווה קבלת עול המצוות של היהדות גם הכרה בכך שהחיים הטובים ביותר הם חיים המבוססים על ציות לחוקי המציאות מחד ולעקרונות הפעולה של השכל מאידך. מתוך הדברים גם מובן מאליו ששני אלה משלימים זה את זה וחופפים זה לזה.

אף כי המאמין אינו נזקק, לצורך אמונתו, לידיעה פילוסופית, עולה בימינו הצורך בהכרה בבסיס פילוסופי מוצק לצורך תמיכה במעמד האל לצרכי הסברה חיצונית. לצורך זה יש להתחיל במטפיסיקה; מה שמאפיין את המטפיסיקה הוא חוסר האפשרות לשנות את חוקיה – החוק המטפיסי אינו ניתן לשינוי על ידי שום מהות. האם, כפי שפעמים יש ששואלים זאת, יכול האל לשנותו? לא. כי החוק המטפיסי הוא האל בעצמו. למעשה, האל והחוק המטפיסי הם שני שמות של אותו דבר עצמו – וזו גם הסיבה לכך ששאלת יכולת האל לשבור את החוק המטפיסי נפתרת בנקודת המוצא שלה – בחוסר המשמעות של הרעיון שאחדות יכולה לפעול כנגד עצמה ולהישאר אחדות; לכך יש להוסיף את ציון העובדה ההכרתית כי הדעת אינה תופשת סתירה תרתי משמע – ומה שאין לתפשו אינו קיים (*).

(*) מה שניתן להציג כ"מגבלת" ידיעת הסתירה של התודעה עומדת על אותו מישור של "חוסר יכלתו" של האל לשנות את החוק המטפיסי: אין במציאות סתירות, מה שמשמעו שמהויות אינן יכולות לסתור את טבען, דבר אשר אינו מבטא מגבלה שלהן אלא את אחדותן; מכך אין יסוד להנחה שהאל או הידיעה יכולים לפעול בניגוד לעצמיותם. לצורך חיזוק יתר של הרעיון כדאי לציין שקיום אפשרות האל לפעול נגד עצמו היה מבטל את מוחלטותו כפי שיכולת ידיעה התופשת סתירה היתה סותרת את עובדת ידיעתה.